שאלות לא פתורות / רפי זברגר

מגילה כב ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בריש הפרק כי בראשי חודשים ובחולו של מועד קוראים ארבעה קרואים. שאלה הגמרא בדף הקודם כיצד מחלקים את הקריאה בראש חודש לארבעה קרואים. הגמרא מתבלטת בנושא לאור החלוקה של הקריאה למספר פרשיות. הראשונה, בעלת שמונה פסוקים (צו את בני ישראל), השניה בעלת שני פסוקים (וביום השבת) והשלישית בעלת חמשה פסוקים (ובראשי חודשיכם), כאשר הכלל העקרוני קובע שאין לקרוא קטע הקטן משלושה פסוקים.
רבא תירץ בתחילת הדף שלנו כי לא שמע תשובה לגבי קריאת ראש חודש, אבל ציטט משנה ממסכת תענית (כ''ו, א') לגבי קריאת התורה של אנשי מעמד בימי תענית לגשמים, ושם יש תשובה לשאלה דומה:
ביום הראשון בראשית, ויהי רקיע, ותני עלה: בראשית - בשנים, יהי רקיע - באחד.
ביום הראשון של התעניות קוראים שתי פרשיות מתחילת פרשת בראשית. הראשונה (בראשית) בעלת חמשה פסוקים (א'-ה') , והשנייה (יהי רקיע) בעלת שלושה פסוקים (ו'-ז'). וגם שם מתלבטת הגמרא כיצד לקרוא את הפרשיה הראשונה שאין לה ששה פסוקים, שזהו המינימום כדי לחלק לשני קרואים. על כך ישנה מחלוקת אמוראים:
ואיתמר עלה: רב אמר: דולג, ושמואל אמר: פוסק.
רב אמר כי קוראים את הפסוק האמצעי (השלישי) פעמיים, פעם בסוף הקורא הראשון, ובפעם בתחילת הקורא השני, אופן זה נקרא ''דולג''. לפי שמואל, מחלקים את הפסוק לשניים, חצי לקורא הראשון וחצי שני לקורא השני, אופן הנקרא "פוסק".
הגמרא דנה בהמשך מדוע כל אמורא לא סובר כמו האמורא השני. 
  

הנושא

מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים - ביחיד. קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת, ויש אומרים: שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם איתא, למאן דאמר דולג - נדלוג, ולמאן דאמר פוסק - נפסוק!
הגמרא מקשה מברייתא המתייחסת למספר פסוקים הנקראים לעולה בתורה, לאור הקביעה כי אין קוראים לעולה פחות משלשה פסוקים: בפרשיה שיש בה חמשה פסוקים – עולה רק בן אדם אחד וקוראים את כל הפסוקים. אם בכל אופן קראו רק שלושה פסוקים לעולה הראשון, הרי שיש מחלוקת תנאים כיצד קוראים לעולה השני. תנא קמא סובר כי קוראים את שני הפסוקים הנותרים ועוד פסוק אחד מהפרשיה הבאה. ואילו ''יש אומרים'' פוסקים כי קוראים שלושה פסוקים מהפרשיה השניה, כיוון ש''אין מתחילים בפרשיה בפחות משלושה פסוקים''. סיבת הגזירה: ''משום הנכנסין'' לבית הכנסת לאחר הקריאה הראשונה ואותם האנשים אשר באים באיחור לא יבינו איך קראו לקורא הראשון פחות משלושה פסוקים.
מקשה הגמרא כי ברייתא זו לכאורה סותרת גם את רב וגם את שמואל, שהרי הברייתא לא פסקה שדולגים כרב, ולא כי פוסקים כשמואל?
שאני התם, דאפשר בהכי.
מתרצת הגמרא כי רב ושמואל פסקו במקרה ואין אפשרות להשלים לקורא השני מהמשך הפרשה, אך אם יש אפשרות כמו שהברייתא פרטה לשתי שיטות התנאים, אין לדלג כרב, ואין לפסוק כשמואל.
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים.
רב תנחום פסק בשם רבי יהושע כי הלכה כמו יש אומרים, שאין להתחיל בפרשיה בפחות משלושה פסוקים.
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
מוסיף רב תנחום לומר הלכה נוספת בשם רבי יהושע בן לוי, כנראה לפי כל דעות התנאים (תנא קמא ו''יש אומרים'', כפי שנראה מהמשך הגמרא), כי גם אין להשאיר בסוף הקריאה קטע הקטן משלושה פסוקים. זאת עקב ''גזירת היוצאים'' מבית הכנסת לאחר הקריאה הראשונה, שהם לא ידעו כיצד יקראו פרשייה נוספת שאין בה שלושה פסוקים.
פשיטא! השתא ומה אתחלתא, דקא מקיל תנא קמא - מחמירי יש אומרים, שיור דמחמיר תנא קמא, לא כל שכן דמחמירי יש אומרים?
מקשה על כך הגמרא: ברור שזו תהיה הלכה לפי ''יש אומרים''. שהרי הם החמירו בתחילת הפרשה (הצריכו שלושה פסוקים), מקום שתנא קמא הקל (ניתן לקרוא רק פסוק אחד), אז בוודאי שהם יחמירו במקום שתנא קמא גם מחמירים, ומצריכים לקרוא לפחות שלושה פסוקים (שהרי תנא קמא פסק כי יש לכתחילה לקרוא את כל חמשת הפסוקים יחדיו)?
מהו דתימא: נכנסין - שכיחי, יוצאין - לא שכיחי דמנחי ספר תורה ונפקי, קמשמע לן.
אומרת הגמרא כי התחלה וסוף אינה אותה גזירה. ההתחלה היא משום הנכנסין, ואז אולי נחמיר כיוון שזו מציאות יותר שכיחה, לעומת הסוף, שם הגזירה משום היוצאים, שזו מציאות פחות שכיחה (שאנשים יצאו לפני סוף התפילה), ואולי היינו אומרים, כי במקרה כזה לא נגזור, לכן משמיע לנו רבי תנחום כי גם בסוף לא משיירים פחות משלושה פסוקים.
ותנא קמא מאי שנא שיורי דלא - משום יוצאין, אתחולי נמי - גזירה משום הנכנסין!
מקשה הגמרא על סברת תנא קמא המסכימים לדעת היש אומרים, שאין להשאיר פחות משלושה פסוקים, ומדוע הם מתירים להתחיל לקרוא קטע הקטן משלשה פסוקים (מתירים כאמור בקטע עם פסוק אחד)?
אמרי: מאן דעייל - שיולי שייל.
מתרצת הגמרא כי אמנם נכון כפי שאמרו היש אומרים שמציאות נכנסים יותר מצויה מאשר מציאות היוצאים, אך הסבירות לטעות דווקא גדולה יותר אצל היוצאים. שהרי הנכנסים עדיין נמצאים בתוככי בית הכנסת, ואם יש להם שאלה (מדוע הראשון לכאורה קרא רק פסוק ראשון) הם יכולים לברר ולשאול ולקבל תשובה שאמנם הקורא הראשון קרא גם שני פסוקים מהפרשיה הקודמת, כך שבסך הכול קרא שלשה פסוקים. מה שאין כן היוצאים מבית הכנסת, הם נשארים ''בצריך עיון'' ולא יהיה להם את מי לשאול, מדוע השאירו קטע הקטן משלושה פסוקים. אי לכך, חושש תנא קמא מן היוצאים ולא מן הנכנסים, ולכן הצריך דווקא שלושה פסוקים בסוף הקריאה.
 

מהו המסר

תשובת הגמרא ''מאן דעייל – שיולי שייל'' מלמדת אותנו מסר חשוב הנושק לכלל הנלמד במסכת אבות ''לא הביישן למד'' (ב', ה'). כלומר, אם יש לאדם ספק בנושא מסוים, שומה עליו לשאול ולברר את ספקו, למען לא יישאר ללא ידיעה. זו הנחת יסוד התשובה של הגמרא: אנשים הנכנסים לבית הכנסת ורואים דבר מה לא ברור (מדוע התחילו לקרוא עם פסוק אחד מפרשיה בתורה) הרי הם ככל הנראה ישאלו ויבררו את ספקם. מה שאין כן, אנשים שכבר אין סיפק בידם לשאול ולברר, כאשר יצאו מבית הכנסת.
נשתדל בכל מצב ובכל עת, לא להשאיר בראשנו ''שאלות לא פתורות''. גם אם אנחנו יושבים ב''פורום מכובד'', ולא ברור לנו מצב מסוים, או מתעורר בלבנו ספק לגבי נושא שדובר בו, רצוי מאוד לא להסס, אלא למצוא את הזמן הנכון, לשאול ולברר את הספק שלנו, (ואולי התעורר ספק זה גם לאחרים אשר מתביישים לשאול כמונו), ובכך נקיים את האמרה: אין שמחה כהתרת הספקות. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]