גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'רח"צ מדור "עלי הדף"
מסכת מגילה
דף כד ע"א
ביאור המשנה: "המפטיר בנביא - הוא נושא את כפיו"
שנינו במשנה (כד, א): "המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו", כוונת התנא היא לבאר אודות "דברים הנעשים בציבור על ידי מי הם נעשים", ועל כך אמר ש"המפטיר בנביא", והיינו, "אותו שרגיל להפטיר בנביא ומזמין עצמו לכך ואע"פ שאינו כבוד אצלו, אף אנו נותנין לו כבוד להיות הוא פורס על שמע... ועובר לפני התיבה ביום שאין בו הפטרה" (לשון המאירי). וכן כתב רש"י: "המפטיר בנביא - מי שרגיל להפטיר בנביא, תקנו חכמים שיהא פורס את שמע. הוא עובר לפני התיבה - להוציא את הצבור בקדושה שבתפלה". אמנם, האחרונים נתקשו בסיומא דמילתא: "והוא נושא את כפיו", הלא כל הכהנים נושאים את כפיהם, ומה שייך לומר שהמפטיר בנביא הוא זה ש'נושא את כפיו'.
התוס' יו"ט מיישב הדברים בשני אופנים: אופן אחד, דנקט להו משום סיפא דמתניתין: "ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו", והיינו, שאם המפטיר הוא קטן, אביו פורס על שמע ועובר לפני התיבה בשבילו, ולזאת השמיענו שרק גדול המפטיר "הוא נושא את כפיו", ואילו קטן המפטיר אינו נושא את כפיו. עוד כתב, שהמפטיר הוא הוא המתחיל בברכת כהנים - כאילו הוא הגדול שבהם. וה'טורי אבן' הקשה על תירוציו, וכתב ליישב, על פי המבואר במס' סוטה (לח, ב) בבית הכנסת שכולו כהנים, ויש עשרה שיענו אמן חוץ ממי שישא כפיו, שהדין הוא ש'מקצתן עולים לדוכן ומקצתן עונים אמן', ומשמיענו תנא דמתניתין שהמפטיר יהא מן העולים ולא מן העונים אמן, עי"ש.
ביאור מעניין כתב הגאון ר' דוד חיים בן יהודה משה קורינאלדי זצ"ל בספרו 'בית דוד' על משניות (אמשטרדם, תצ"ח) וז"ל: "ובעיני נראה, ד'והוא נושא את כפיו', היינו, שהוא מברך בקול רם, והאחרים העומדים עמו על הדוכן מברכין בלחש, וכמנהג הרבה קהילות קדמוניות שבמלכות סאבוי"א בערי פיימונט"י, ומתניתין מסייעא למנהגם".
הגאון ר' דוד פארדו זצ"ל בספרו 'שושנים לדוד' על משניות הביא את דבריו, ונחלק עליו הן מצד לשון המשנה, שאינו סובל את פירוש זה, כי משמעות הלשון היא, שהוא לבד נושא את כפיו ולא אחרים כלל, ובנוסף לכך תמה על עצם המנהג: "ותו, דהך מנהגא מעיקרא לא חזי לא, דכיון דש"ס ערוך בידינו (סוטה לח, א) 'כה תברכו' (במדבר ו, כג) 'בקול רם', וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ד מהל' תפלה (הי"א), היכי שרינן לכולהו למיעבר אדאורייתא, וכי זה בלבד כהן הוא, ואידך כולהו חללים...", וממשיך וכותב: "ולא כתבתי זה חלילה להוציא לעז על מנהג אחינו שבערי פייאמונטי שבמלכות סאבוייא, דכתב ה'בית דוד' שנוהגים כן, שאחד אומר בקול רם והאחרים בלחש, דחס ליה לזרעא דאב דכבר ידוע דמנהגן של ישראל תורה היא, ומנהג מבטל הלכה, כיון דמסתמא נוסד על פי וותיקין, והכל לפי צורך השעה, אין ספק כי המה ראו אותן הקדמונים דהכי עדיף להו מאיזה טעם, דהאידנא פליאה דעת ממנו, מיהו בהא וודאי לא מודינא ליה לה'בית דוד' למימרא דמתניתין מסייעא להו, ואם כן מדינא הכי יאה לן ומעתה כו"ע לגבי אלו בני פייאמונטי קטלי קני באגמא...". ומסיק הגר"ד פארדו זצ"ל, שכוונת המשנה היא כלפי מנהגם של ישראל, שכאשר אין כהן בבית הכנסת, השליח ציבור אומר ברכת כהנים - וכמנהגנו, וכלשונו: "מעתה נלע"ד דהא דקתני 'והוא נושא את כפיו', רוצה לומר, ואם אין שם כהן הוא אומר ברכת כהנים, כיון שהוא עובר לפני התיבה, דהיינו שליח ציבור".
ואכן בשו"ת 'ראשית ביכורים' (סוף סי' ד) להגאון ר' בצלאל כהן זצ"ל מו"ץ בעיר ווילנא, מעיד את אשר ראו עיניו בקהלה קדושה בעיר טריעסט שבאיטליא, שרק כהן אחד אמר בקול רם ברכת כהנים, ושאר הכהנים יצאו ידי חובה במצות ברכת כהנים מכח דין 'שומע כעונה', ומיישב על פי מנהג זה את משנתנו, וז"ל: "וכשהייתי שמה בחודש אלול שנת בברכ"ת לפ"ק והתפללתי בשבת קודש פר' שופטים בביהכ"נ ספרדים שם, כבדוני אז בעז"ה להיות הכהן המברך כל ברכת כהנים לבדי בקול, וכל הכהנים שבביהכ"נ שעלו עמי יחד לדוכן שתקו אז ושמעו ממני למד, שכך מנהגם שם שכהן אחד לבד מברך לעם בקול, ושאר הכהנים שעולין עמו יוצאין בזה על ידי שומע כעונה לבד, ובאמת דבזה אתי שפיר פשטיה דקרא ד'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' (ויקרא ט, כב עי"ש רש"י ורמב"ן), דיש לומר דבניו שמעו ממנו אז, וגם פשטא דמתניתין דמגלה כ"ד ד'הוא נושא את כפיו', עי"ש".
דברים הללו הובאו גם בספר 'בית הלוי' עה"ת (מאמרים לחנוכה ד"ה בענין שומע כעונה), וז"ל: "בענין שומע כעונה בברכת כהנים, מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים, דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים, ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה, הנה אם היה מקום לומר כן, בודאי דהיינו מרויחין בזה לפרש לשון המשנה במסכת מגילה 'המפטיר בנביא כו' והוא פורס על שמע והוא נושא את כפיו', דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות, דהא כל כהן נושא כפיו, ולפי זה ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שארי הכהנים", אולם הגאון ה'בית הלוי' תמה מאוד על כך, וכלשונו: "אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו, וכמו דנפקא לן בסוטה (לח, א) מקרא ד'אמור להם' (במדבר ו, כג), ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי עניתו של הכהן השומע, הרי אינו נשמע להעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש, דלא יצא". יסוד דבריו תלוי בגדרי דין שומע כעונה, כפי שהרבו האחרונים לדון בנידון זה (עי' 'חזון איש' או"ח סי' כט; 'מנחה חריבה' סוטה לח, א; שו"ת 'משיב דבר' סי' מז; שו"ת 'הר צבי' או"ח סי' נז; 'קהלת יעקב' ברכות סי' יג), ובעזה"י עוד חזון למועד.
