מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים
מועד קטן ט ע"א-ע"ב
"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא? אמרו ליה: למדתנו רבינו, תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר (מלכים א ח, סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וכתיב (דברי הימים ב ז, י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם [לְאָהֳלֵיהֶם]. אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.
אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך.
אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב (משלי ד, כו) פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ, וכתיב (משלי ה, ו) אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס. - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב (משלי ג, טו) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, הא חפצי שמים - ישוו בה; וכתיב (משלי ח, יא) וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. - אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא.
כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן - אבל צעורי צעורן. - אמר ליה: מאי אמרו לך? - הכי והכי אמרו לי. - אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד - תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק - תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל - תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך - בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי".
אותם חכמים היו 'תלמידים המחכימים את רבם', הם דרשו מהכתוב הנהגה ראויה לתלמידים והחוו זאת בפני רבם. ואמנם הם אמרו "למדתנו רבינו" כאילו הוא שלימדם הנהגה זו, אך באמת לא ממנו למדו זאת שהרי הוא תמה על כך שהם חזרו אליו למחרת. אלא שגם אמירת "למדתנו רבינו" היתה מדרכי דרך ארץ של תלמידים בפני רבם. שכן כך לשון השולחן ערוך: (יו"ד הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם רמב, כג) "כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו: כך למדתני רבינו", ולא חילק השו"ע בין שמועה שלמד מרבו לבין שמועה אחרת. והגר"א בביאורו לשו"ע הביא ראיה זו מסוגייתנו ומסוגיות נוספות, שאומרים 'למדתנו רבינו' אף על פי שלא למדו ממנו זה.
לפיכך אמר רשב"י לבנו: "בני אדם הללו אנשים של צורה הם", כלומר שיודעים ליצור ולחדש מעצמם דברים שלא שמעו מרבם. ואף הם הבינו שכיון שבא הבן בשליחות אביו, גם אביו חפץ ללמוד דבר חדש מברכתם, לכן בירכוהו בחידות כדי שיצטרך לספר לאביו שיבאר לו את דבריהם.
אלא שלכאורה, כיון שבשעה שבא אותו הבן להתברך היו הם עוסקים בתורה, לא היה להם לפסוק מתלמודם ללא צורך, שתלמוד תורה כנגד כולם. ולכן הקדימו ודרשו מהכתובים מה טעם צריכים הם לפסוק ממשנתם ולהדרש למלא את רצונו.
ופירש רש"י את דרשתם:
"פלס מעגל רגלך - כלומר: שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה.
וכתיב ארח חיים פן תפלס - דמשמע: כל מצוה שתבא לידך - עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה.
מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים - תפלס, פלס מעגל רגלך, שתעשה אתה הגדולה, וחבריך יעשו קטנה".
והם הסיקו: "לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים".
וצריך ביאור מה החילוק בין מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים לבין מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים? הרי ממה נפשך, אם אין הבדל בין מצוה קלה לחמורה, אזי כך הוא גם במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים; ואם צריך להעדיף מצוה חמורה וחשובה על פני מצוה קלה, למה שישתנה הדין במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים?
אלא שיש הבדל בין מצוות שהן צורך גברא, כלומר מצוות שעניינם רק לתקן את נפש עושיהן; לבין מצוות שהן גם צורך חפצא, כלומר שיש צורך בעולם בעצם השלמת עשייתם. כשעושה אדם מצוה הנוגעת רק לו, צריך הוא לשקול מה המעשה שיביאנו לשלמות הגדולה ביותר. ואפילו אם ההמנעות מלעשות את המצוה הקטנה תגרום לחוסר בעולם, אין הדבר נורא אם אותה מצוה יכולה להעשות על ידי אחרים. אבל במצוה שיש צורך בעצם קיומה ואין אדם אחר שיכול לקיימה, וגם מוטלת היא עליו זה עתה להשלימה, קודמת היא לכל מצוה בעולם. קודם עליו לדאוג לאחר, לזולת, ורק אחר כך ישוב לתקן את נשמתו הוא. ואין הבדל בזה בין מצוה קטנה לגדולה, כי כל מעשה בין קל ובין חמוּר הוא רק חלק קטן במארג השלם של תיקון עולם במלכות שדי.
וראה עוד בקישור זה: שבועות ו ע"ב.
וכך הדבר בקדימות תלמוד תורה. תלמוד תורה קודם לכל המצוות כי "גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה" (מסכת בבא קמא דף יז ע"א). במה דברים אמורים במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אך במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים וצריכה היא עתה להעשות, קודמת לתלמוד תורה גם אם קטנה היא ככל שתהיה, שהרי תכלית התלמוד דוקא להביא לידי מעשה!
ובכך הסיקו אותם חכמים שעליהם להענות עתה לבקשת רשב"י ובנו, משום שזקוקים הם דוקא לברכתם הם, ובינתיים יִדָּחֶה תלמוד תורתם למרות חשיבותו הרבה, ורק אחר כך ישובו לתלמודם הם.
אך לא ברכה רגילה בעלמא הם בירכו, אלא ברכה שיש בה חידוש חכמה שֶׁיִּלַּמֵד לדורות, כי זאת אשר ביקש רשב"י ללמוד ולשמוע.
