מה המקור ל"מי שבירך"?
הרב דב קדרון
מועד קטן ה ע"א
כאשר אדם מצורע הולך ברחוב, נאמר עליו (ויקרא יג, מה): "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", ומבואר בגמרא שהוא צריך להודיע את צערו לרבים, והרבים מבקשים עליו רחמים ומתפללים שיינצל מצרתו.
בעל ספר עלי תמר (מעשר שני פ"ה ה"א, מובא בלקט ביאורי אגדות) מביא מקורות נוספים ושונים לכך שאדם שיש לו צער בגופו, בנפשו או אפילו בממונו, צריך להודיע את צערו לרבים כדי שהרבים יתפללו עבורו. כך נאמר במסכת שמחות (פ"ו הי"א) שמי שיש לו צער, כאשר היה נכנס להר הבית היה הולך בכיוון הפוך מרוב האנשים, וכל מי שפגש אותו שאל אותו מה קרה לו, והוא היה עונה שהוא אבל, שהוא מנודה, שיש לו חולה בביתו או שאבדה לו אבידה, והיו מברכים אותו שיתוקן מצבו, כי "מתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה, רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה, כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם", ותפילה בבית המקדש מתקבלת ביותר.
בעל עלי תמר מציע שזהו המקור לכך שהקהל מתפללים על חולה ועושים לו מי שבירך, כי יש חובה על הציבור לבקש רחמים ולהתפלל על כל יחיד שיש לו צרה, ובמיוחד נאה הדבר בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, שדומה לבית המקדש, ובו יש להדגיש ביתר תוקף את האחדות בין אדם לחבירו ובין הכלל לפרט, ולהשתתף בצערו של כל אחד ואחד, ולהתפלל בעדו ביחד עם כלל ישראל.
