מתי להפסיק
ערכים מתנגשים, מיקוד וריכוז
מועד קטן ט ע"א-ע"ב / חיים אקשטיין
רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי... אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך.
אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב: פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב: ארח חיים פן תפלס! - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב: יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב: וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
אמרו ליה: מאי בעית הכא?
אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך.
אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא.
כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן - אבל צעורי צעורן.
אמר ליה: מאי אמרו לך? - הכי והכי אמרו לי. - אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד - תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק - תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל - תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב +תהלים מ"ט+ קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך - בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי.
בנו של רבי שמעון בר יוחאי מוצא את עצמו במצב מוזר. הוא מתבקש לקבל ברכה משני תלמידי חכמים שאינו מכיר, והם אומרים לו מילים קשות שנשמעות כקללה. רק כשהוא פונה לאביו, הוא מפרש לו את המילים כברכה. הפירוש של רשב"י לכאורה אמור להרגיע אותנו, שלא נחשוב שהייתה כאן קללה, אך עדיין נשארת פתוחה השאלה על שני החכמים – מדוע הם לא ברכו באופן ישיר וברור את בנו של רשב"י?
ננסה להבין את הסיפור לאור ההקשר שלו. ההקשר הרחב הוא שתי שמחות מתנגשות (שמחת המועד מול שמחה מזדמנת אחרת), ומתוך זה מגיעה הגמרא מגיעה לאירוע חנוכת בית המקדש שהתנגש עם סוכות. הסיפור המדובר מתחיל בלימוד מחנוכת המקדש, אבל עובר לדיון בין החכמים – רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים – על התנגשות בין מצוות. ייתכן שבזה מחזירה אותנו הגמרא לנושא הרחב יותר: כשם שאירוע חתונה יכול להתנגש עם מועד, כך גם מאורע שדורש מהאדם לקיים מצווה יכול להתנגש עם לימוד התורה הקבוע שלו.
רבי יונתן ורבי יהודה מגיעים לכלל הברזל במצבים אלה: מצווה שיכולה להיעשות גם על ידי אחרים – נדחית מפני תלמוד תורה; מצווה שאין מי שיעשה אותה – דוחה אפילו תלמוד תורה.
באותו רגע מגיע בנו של רשב"י (בפשטות נראה שזהו בנו שלמד איתו במערה, רבי אלעזר), ומבקש ברכה. איך מגיבים על זה חכמים שעסוקים בדיוק בסוגיית לימוד תורה מול מצוות? יבינו שהזדמנה להם דוגמה מעשית ללימודם. מישהו מבקש מהם ברכה באמצע הלימוד. לפי הכלל, אם יש מצווה לברך אותו, ורק הם יכולים לברך – עליהם לברכו; אך אם אין בזה מצווה, או שגם אחרים יכולים לברך אותו באותה מידה, עליהם להמשיך ללמוד ולא לברך אותו.
אולם רבי יהודה ורבי יונתן אינם יכולים לדעת את התשובה. הם אינם יודעים מה משמעות הברכה שלהם לרבי אלעזר, ואולי כלל אינם יודעים מיהו, אם הוא לא נכח בעת שלמדו אצל אביו רשב"י. אם כן, אפשר להציע שהם רואים זאת כמקרה של ספק, ופועלים בהתאם. הם אומרים נוסח שאפשר לפרשו לשני כיוונים שונים: אם ראוי שנקיים מצווה ונברך אותך – תחול עליך הפרשנות החיובית של הנוסח, ואם לא ראוי – הרי שהפרעת לנו באמצע הלימוד, ואינך ראוי לברכה, אולי אפילו להפך. רשב"י, שמבחינתו ברכה זו הייתה מצווה שרק הם יכולים לקיים, שהרי הוא ביקש מבנו להתברך מהם דווקא, פירש את הנוסח בכיוון החיובי.
גם אם לא הייתה זו כוונתם של שני החכמים, אפשר לזהות את הקשר בין הסוגיה שהם למדו, ובין הנוסח שבו ברכו. אותן מילים יכולות להיות ברכה גדולה – או קללה חמורה; אותו מעשה יכול להיות מצווה גדולה – או ביטול תורה מיותר. הכל תלוי בהקשר.
אם בכל זאת כנים דברינו, ושני החכמים בכוונה השתמשו בנוסח שיכול להתפרש לכאן ולכאן מתוך ספק, הדבר יכול ללמדנו על מהות הכלל בהתנגשות בין מצוות. מרגע שהחכמים הפסיקו את לימודם, לכאורה כבר אין זה משנה אם יברכו או יקללו, כי עכשיו הם בטלים מתורתם. אז למה שלא יברכו וזהו? ייתכן לומר שבאופן מהותי, לימוד תורה וקיום מצוות הם עולמות שונים. כל אחד מהם דורש ריכוז ומיקוד באופן המתאים לו. גם אם טכנית אפשר להפסיק לדקה, וגם אם ממילא נכפתה עליך הפסקה, עדיין המעבר מעולמה של תורה לעולמן של מצוות עלול לפגוע בלימוד התורה. יש בזה נקודה למחשבה, למציאות שבה מבחינה טכנית אפשר לחיות בעולמות מקבילים. אפשר לשמוע שיעור ותוך כדי זה לסמס (אפילו בעניינים חשובים), אפשר ללמוד דף יומי ב"זום" ובמקביל לבשל לשבת. לפעמים זה ניצול זמן מיטבי, אך לפעמים האדם אינו שוקע לא בתורה ולא במצווה, ועליו יהיה למצוא זמן – כזה שבו לא מוטלת עליו מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים – ובו ללמוד תורה בלבד.
