מושל בגבורה / רפי זברגר

מועד קטן ז ע''א-ע''ב

הקדמה

אנו ממשיכים בדיני חול המועד. במאמר זה נתמקד בדיני הלכות חילוט הצרעת על ידי כהן בחול המועד. 
 

הנושא

יש מחלוקת מעניינת במשנה הראשונה בדף:
רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר. וחכמים אומרים: לא להקל ולא להחמיר.
רבי מאיר סובר כי כהן הרואה את הנגע בחול המועד ומבקש להתיר ולא לקבוע שיש כאן נגע, הרי מותר לו לפסוק את פסקו. אך הכהן רואה שהוא טמא, אזי... אינו אומר לו כלום, ולא מטמא אותו תוך כדי החג. רש''י על המקום מסביר זאת בצורה נפלאה:
שאם מטמאו - נמצא מצערו במועד, ורחמנא אמר (דברים ט"ז, י''ד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
כלומר, הכהן מתעלם כביכול מן המציאות, משאיר את האדם בצרעתו, אך ''לא מגלה'' לו את העניין, ובכך אינו משבית את שמחת החג שלו, כפי שהתורה צוותה אותנו בפסוק בפרשת ראה.
חכמים סוברים באופן עקרוני כמו רבי מאיר שיש עניין גדול לדאוג לשמחת החג, ולכן אין הכהן מטמא את המצורע, למרות שלפי מראה צרעתו היה צריך לטמאו, רק כדי לא להשבית את שמחתו בחג. חכמים מרחיבים את העניין וסוברים כי הכהן בכלל לא מסתכל על הצרעת בחול המועד – לא להתיר ולא לאסור, לא להקל ולא להחמיר.
לחכמים היה קשה כנראה עם המצב שהכהן רואה את הנגע, מבין שהוא צריך על פי דין לקבוע את צרעתו, אך בכל אופן לא עושה זאת במהלך החג. לכן הם פסקו שהכהן כלל לא יראה את הנגע ובכך לא יצטרך לבלום ולעצור את פסקו המחמיר (בעת הצורך).
כדי להבין הנושא, וכיצד אמנם ניתן לכהן הרשות לא לטמא את הנגוע בצרעת, נלמד קטע נוסף משלהי עמוד ב':
למימרא דבכהן תליא מילתא?
הגמרא שואלת על משנתנו: האם נכון לומר כי הצרעת תלויה בקביעתו של כהן בלבד. ולכן, אם הכהן אינו הכריז ואומר ''מצורע'', הרי האדם אינו מצורע (הלכתית) ואינו חייב לנהוג בכל דיני מצורע החמורים.
אין, והתניא: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמא (ויקרא י''ג, י''ד) - יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.
תשובת הגמרא שאמנם כן. מכילים את דין הצרעת אך ורק לאחר אמירתו של הכהן, וללא האמירה אין בכלל דיני צרעת. לומדים זאת מהפסוק בפרשת תזריע המדגיש את יום הראיה לכהן, מכאן לומדים כי לא בכל יום מראים לכהן את נגע הצרעת. יש ימים שכן, וישנם ימים שנמנעים מלהראות לכהן את הנגע. ומיד מביאה הגמרא שתי דוגמאות:
- מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע - נותנין לו שבעה ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל, נותנין לו שבעת ימי הרגל, דברי רבי יהודה.
חתן אינו הולך בשבעת ימי המשתה אל הכהן להראות לו את הנגע. כנ''ל לגבי כולם בשעת הרגל - אף אחד לא מראה נגעים לכהן בימים טובים ובמועדים.
בהמשך, מביאה הגמרא את דעתו של רבי הלומד עיקרון של דחיית ראיית הנגע לכהן מפסוק אחר, ולאחר מכן דנה הגמרא בנפקויות בין שני ההסברים הנ''ל.
  

מהו המסר

למדנו היום חידוש מעניין, והיישומים מכוח חידוש זה עוד יותר מעניינים. החידוש הוא שקביעת חלות דין צרעת בגוף האדם או בבגדיו או בביתו נתונה אך ורק לכוהנים. מבלי שהכהן יכריז כי ישנו נגע צרעת, אין בכלל נגע (הלכתי). למרות שהנגע הפיזי חי וקיים – אנו לא מכילים את דיני הצרעת עליו.
היישומים של החידוש מלמדים כי אין למהר להכריז על אדם שהוא טמא צרעת, במקום שיש סיבות טובות לכך. חתן בשעת ימי משתה, ימי החג השמחים ועוד כהנה מקרים. הקדוש ברוך הוא נתן לכוהנים כוח ועוצמה הם מפעילים אותו בשום שכל. מחליטים מתי נכון להפעילו, ובאילו מצבים נכון דווקא לעצור ולהמתין מלהפעילו.
כוח וגבורה נתן בנו, להיות מושלים (ולפעמים גם במניעת מעשה) בקרב תבל.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]