להתחכם / רפי זברגר

מועד קטן יא ע''א

הקדמה

למדנו בסופה של המשנה האחרונה בפרק את ההלכה הבאה:
וכל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד - כובשן.
כל מאכל שכובשים אותו (מלפפונים, אבטיח ועוד) הרי שאם האדם ייהנה מן התוצר בתוך החג הרי שמותר לעשות זאת, אחרת (יוכל ליהנות רק לאחר החג) – הפעולה אסורה.
 

הנושא

בדיתא לבאי כוורי. אזיל כולי עלמא צוד, אייתו כוורא. שרא להו רבא למימלח מינייהו.
בנהר שנקרא בדיתא ליד העיר לבאי ''עשו דרך לנהר'' (שיזרמו מימיו באותה דרך) דבר שגרם למיעוט המים בנהר ובכך נחשפו דגים רבים בתוך שלוליות מים. תופעה זו הביאה אנשים רבים לקחת כמות דגים גדולה לביתם. רבא התיר להם למלוח את הדגים ביום טוב על מנת לשמרם גם לצורך הימים שאחרי החג.
אמר ליה אביי: והא תנן: כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד - כובשן!
הקשה אביי לרבא ממשנתנו: הרי הותר לכבוש ירקות או פירות רק אם יוכל לאוכלם בתוך החג, משמע שאם לא יוכל לאוכלם בחג אין היתר לכבוש, ומדוע התיר רבא למלוח את הדגים לצורך אכילה לאחר החג?
אמר ליה: כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו, ואי שביק להו פסדי - כפרקמטיא, ושרי.
ענה לו רבא, כי מחשבתם הראשונה הייתה לקחת דגים לצורך החג. לאחר מכן ראו שיש להם כמות גדולה יותר מצורכי החג, ואם לא נתיר להן למלוח יתקלקלו הדגים – מגדירים זאת כדבר האבד, ולכן מותר גם למולחם בחג לצורכי הימים שלאחר החג.
משנה ברורה פוסק (תקל''ג, סימן קטן י''ח') כי ניתן ''להערים'' ולומר בכל צידה של דג כי הוא לצורך המועד, ולבסוף להחליט כי יש דג טוב ממנו ולאכול אותו במועד ובכך להשאיר את כל שאר הדגים ברשותו.
ואיכא דאמרי: שרי להו רבא מיצד, מיזל, אייתויי, ומימלח.
לשון שניה מתארת את המקרה כך שרבא התיר לכתחילה לצוד את הדגים ולמלוח אותם, למרות שלכאורה לא יוכלו לאוכלם בחג מחמת כמות המלח הגדולה שעליהם.
אמר ליה אביי: והא אנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן תנן!
הקשה אביי אותה שאלה כמו בלשון הראשונה, והרי זו סתירה מהמשנה שלנו, שם משמע שמותר רק לכבוש אם אוכלן במועד
אמר ליה: הני נמי מיתאכלי אגב איצצא. כי הא דשמואל עבדו ליה שיתין איצצי, ואכל.
כאן עונה לו רבא, כי למרות כמות המלח הגדולה, ניתן לשטוף אותם פעמים רבות עד שהמלח יסור מהם, כמו שעשו לשמואל, כאשר שטפו עבורו דגים מלוחים פעמים רבות, ובכך הסירו את המלח מהדג, כך שניתן לאוכלו.
גם כאן יש לומר כי בעת המליחה של הדגים יחשוב כי הדג הנ''ל הוא לצורך המועד, שיוכל להסיר את המליחה לפני השימוש, ובסופו של דבר יאכל דג טוב יותר וישאיר את הדגים האחרים לצורך הימים שלאחר המועד.
  

מהו המסר

בשתי הלשונות בגמרא למדנו כי מותר לעשות פעולה שלכאורה אסורה במועד, אך אם אדם חושב שישתמש (יאכל את הדג) במהלך החג הרי זה מותר, גם אם בסופו של דבר לא אכל אותו בחג.
דרך זו נקראת ''הערמה'' אך הותרה לצרכי החג. יש בהלכה מקרים רבים בהם הותרה הערמה בדרך זו או אחרת.
למשל: הערמות בנושא העברת בעלות (היתר מכירה, מכירת חמץ בפסח ועוד), הערמות הנסמכות על ''סעיף הלכתי עוקף'' (גרמא בשבת, אוצר בית דין בשמיטה, שקר לצורך עשיית שלום ועוד) וכן הלאה.
העיקרון החורז בכל ההלכות הללו, שימוש בסעיף הלכתי למציאת קולות במצבים מסוימים.
נלמד מכאן גם דרכים לחיינו. לפעמים כדי להצליח במשימה מסוימת יש "להתחכם" ולעשות פעולות אשר נראות לכאורה ''לא תקינות'' אך ניתן למצוא להם עוגן ממקום אחר. כל אחד יחשוב על יישום בחייו הפרטיים, אך מפתח לכך הוא ''פתיחת הראש'' לפתרונות יצירתיים, אשר במבט ראשון נראים בעיתיים, אך במבחן נוסף "מגלים" כי מותר וניתן להפעילם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]