הנישה הכואבת / רפי זברגר

מועד קטן יד ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה בתחילת הפרק עסקה בהיתרים מסוימים הנוהגים בחול המועד כמו גילוח, כיבוס ועוד. הגמרא בדף שלנו (עמוד א') משווה בין דיני חול המועד לדיני אבלות וקובעת כי הדברים שהותרו בחול המועד מותרים גם לאבל.
לאחר מכן דנה הגמרא בדיני אבלות בחול המועד וקובעת:
אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר (דברים ט''ז, י''ד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
מצוות שמחה בחג מביאה לפסק שאין דין אבלות ברגל, בין אם האבלות החלה לפני החג, שאז היא נפסקת בחג, ובין אם האבלות אירעה בתוך החג, שאז היא נדחית לאחר החג.
לאחר שלמדנו דין אבילות בחג, ממשיכה הגמרא לדון על עוד דינים שחול המועד דוחה אותם. במאמר זה נדון בדין מנודה. מנודה הוא אדם שעבר על עבירות מסוימות, או אינו מחזיר חובותיו, ובעקבות כך חכמים החליטו לנדות אותו מן הציבור. המנודה אינו מצטרף למניין, לא אוכלים אתו, לא יושבים בארבע אמותיו ועוד. בנוסף, אסור לו להסתפר ולכבס בגדיו.
 

הנושא

מנודה, מהו שינהוג נידויו ברגל?
שואלת הגמרא האם דיני נידוי המתוארים בהקדמה חלים גם בחול המועד.
רב יוסף ניסה להוכיח מברייתא המלמדת כי אדם שנידון בחול המועד, בדיני נפשות או דיני ממונות, אך אינו מציית לפסק הדין, מנדים אותו בחול המועד, משמע שדיני נידוי חלים בחול המועד. אביי דוחה הוכחה זו, ורב יוסף דוחה את הדחיה. 
אביי בעצמו מנסה מוכיח ממשנתנו את דין המנודה בחול המועד.
תא שמע: ומנודה שהתירו לו חכמים.
משנתנו בתחילת הפרק העוסקת כאמור בהיתרים של תספורת וכיבוס בחול המועד פסקה כי גם מנודה מותר בכיבוס ותספורת. אביי הבין מלשון המשנה כי כל מנודה יכול להסתפר ולכבס מכיוון שאין דין נידוי בחול המועד.
אמר רבא: מי קתני שהתירוהו חכמים? שהתירו לו חכמים קתני, דאזל ופייסיה לבעל דיניה, ואתי קמי דרבנן, ושרו ליה.
רבא דוחה את הוכחת אביי ומבין כי המשנה עוסקת במקרה פרטי של מנודה אשר פייס את בעל דינו ולאחר מכן הגיע לפני חכמים והם התירו לו את הנידוי. מסקנה זו נובעת מלשון המשנה שנכתב כי התירו לו, משמע רק לאדם זה התירו, ולא היתר גורף לכל המנודים. ההיתר נובע עקב פיוס בעל הדין, ועתה אין מקום יותר לנידוי. בכל אופן ההיתר של החכמים לאיש זה להתגלח ולכבס במועד, נובעת מן העובדה שהוא היה אנוס לפני החג (מנודה) ולא יכל להתגלח.
 

מהו המסר

בהמשך הפרק (ט''ז) נלמד עוד על דיני נידוי, אך למדנו עיקרון מדברי רבא (ונאשש זאת גם בהמשך הגמרא) כי נידוי הוא אמצעי לחץ על אדם לבצע את המוטל עליו (להחזיר חובותיו) וכשבעלי הדין מתפייסים ביניהם הרי שאין יותר משמעות לנידוי, ואז חכמים יכולים לבטל את הנידוי.
נידוי הוא כאמור ''אמצעי מאוד חזק'' הניתן רק כאשר ''כלו כל הקיצין'' והנתבע אינו מקיים את פסק הדין המוטל עליו.
בכל אופן נוכל ללמוד עיקרון של ''הטלת סנקציות'' גם בתחומים אחרים. אם אנו מבקשים לגרום לאדם לעשות פעולה נדרשת והוא מסרב בכל תוקף, למצוא את ''הנישה הכואבת'' לאותו בן אדם ודרכה להביא אותו לידי מעשה.
אפילו בתחום החינוך יש לפעמים ללכת בדרך זו, אך לא להרבות בכך יותר מידי. זוהי אפשרות קיצונית כאמור, ואם נשתמש בה יותר מידי, הרי שגם היא תאבד מיכולותיה ותפסיק להיות יעילה.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]