ענישה מדודה / רפי זברגר

מועד קטן טו ע''א-ע''ב

הקדמה

בדפים אלו של המסכת אנו דנים בדיני אבלות, ומשווים דינים אלו לדיני מנודה ומצורע. האבל אסור בעשיית המלאכות הבאות: תספורת, הנחת תפילין, שאילת שלום, תלמוד תורה, כיבוס, עשיית מלאכה, רחיצה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה ושילוח קרבנות. כמו כן אבל חייב בעטיפת הראש, קריעה וכפיית המטה. על כל אחד מהלכות אלו שואלת הגמרא מה הדין במנודה ומה הדין במצורע. במאמר זה נתייחס לדין של לימוד תורה ועשיית מלאכה למנודה. 
 

הנושא

אבל אסור בדברי תורה, מדקאמר רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כ''ד, י''ז): הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל: מנודה מהו בדברי תורה?
יחזקאל קיבל בנבואה כי אשתו ''מחמד עינו'' תמות במוות פתאומי, אך הוא נצטווה שלא לנהוג מנהגי אבילות רגילים, אלא לשתוק ולהמשיך הלאה בחיים. בהמשך הוא מנבא שעם ישראל יחווה אבילות גדולה ונוראה, אך גם הוא לא ינהג מנהגי אבלות כיוון שרוב הציבור יהיה אבל, ואין אבלות נוהגת אלא ביחידים.
מהציווי שנאמר ליחזקאל לשתוק (דֹּם) מבינה הגמרא כי הוא נצטווה לשתוק ולא ללמוד תורה. שואלת הגמרא מה דין המנודה לעניין לימוד תורה, האם לימוד תורה נאסר גם עליו או שמא לא.
אמר רב יוסף, תא שמע: מנודה - שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו.
רב יוסף לומד מברייתא שנאמר בה במפורש כי המנודה לומד תורה (שונה) ומלמדים אותו (שונין לו). כל זאת נעשה שהמנודה יושב במרחק ארבע אמות לפחות מהמלמדים אותו, כפי הנפסק בהלכות מנודה. כמו כן, הוא יכול להיות שכיר של אדם אחר, וגם הוא יכול להעסיק שכירים אצלו.
בהמשך לומדת הגמרא מיחזקאל, כי הוא יכול וחייב להמשיך בחייו הרגילים ולא להתאבל (חוץ מלימוד תורה שהוא מחויב להמשיך וללמוד), אבל ''אבל רגיל'' מחויב בהלכות אבלות אלו. מכאן לומדים מספר דיני אבלות.
באותה ברייתא מובאים גם דינים של מוחרם כהשוואה לדינים של מנודה. אדם מנודה שלא שינה ממנהגיו, ונשאר בסורו למרות שהטילו עליו נידוי פעמיים (ויש אומרים שלש פעמים) אזי "מחרימים אותו".
מוחרם - לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיק את למודו. ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו. ואמר רב: זבוני מיא בפקתא דערבות. שמע מינה.
דיניו של המוחרם חמורים יותר, ובברייתא זו אנו משווים לדינים שלמדנו קודם לכן לגבי מנודה. אסור ללמוד עם המוחרם, וגם לו עצמו אסור ללמוד בקול רם אלא רק בלחש, כדי שלא יפסיק מלימודו ולא יפסיד ולא ישכח את אשר למד קודם להיותו מוחרם. כמו כן, אסור להעסיק אותו כשכיר, ואסור לו להעסיק אנשים אחרים, אך יכול לפתוח חנות קטנה כדי פרנסתו.
בהמשך הגמרא למדנו גם על דיני עשיית מלאכה לאבל ולמנודה:
אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב (עמוס ח', י'): וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר: מה חג אסור במלאכה - אף אבל אסור במלאכה. מנודה מהו בעשיית מלאכה?
הברייתא לומדת מהניגוד שעושה הפסוק בספר עמוס בין חג לימי אבלות (וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל) שיש דמיון מסוים בין חג לאבל, וכשם שבחג לא עושים מלאכה, כך גם בימי אבלות לא עושים מלאכה. שואלת הגמרא מהו דין מנודה ביחס לעשיית מלאכה. האם מותר או אסור?
אמר רב יוסף, תא שמע: כשאמרו אסור בעשיית מלאכה - לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו - אכולהו? - לא, אשארא.
רב יוסף מנסה ללמוד מהברייתא במסכת תענית (י''ג.), שם מדברים על איסור עשיית מלאכה של המתענים על אי ירידת גשמים. מציינת הברייתא כי האיסור הנ''ל שייך רק בימים ולא בלילות, ולבסוף מסיימת הברייתא כי דינים תענית אלו שייכים גם למנודה ואבל. אם נאמר שהשוואה היא לכל ההלכות הרי ניתן ללמוד מכאן כי מנודה גם נאסר בעשיית מלאכה, אך הגמרא דוחה את ההוכחה ואומרת כי ההשוואה היא לשאר ההלכות מלבד עשיית מלאכה. אם כן, אין הוכחה מברייתא זו.
תא שמע: מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו. שמע מינה.
מביאה הגמרא את הברייתא אשר הובאה לעיל, כי מנודה יכול גם ללמוד וללמד, וגם להיות שוכר ומשכיר.
לאור זאת מגיעה הגמרא למסקנה כי מנודה מותר בעשיית מלאכה (שלא כמו אבל האסור בעשיית מלאכה).
 

מהו המסר

למדנו היום כי למרות הסנקציות המופעלות על המנודה, הוא אינו נאסר בלימוד תורה ואף יכול ללמד אחרים. כמו כן, אינו נאסר בעשיית מלאכה ואף יכול להעסיק אחרים אצלו. נלמד מכאן מספר עקרונות בענישה והטלת סנקציות:
• גם ענישה והטלת סנקציות חייבים להיות מדודים ובמשורה. אין להיכנס לאטרף ולהחליט כי האדם המנודה הוא מחוץ לכל מסגרת ואין שום קשר אתו. אמנם לא אוכלים ושותים יחד עמו, לא יושבים לידו (מרחק של שני מטר) אך בכל אופן מותר ללמוד אתו וגם ללמוד ממנו (יש לחשוב על מקרים דומים שקורים היום, תשפ''ב). כמו גם מותר להעסיק אותו ולהיות שכירים שלו.
למדנו היום גם שניתן להרחיב את הסנקציות. אם הוא ''לא הבין את הרמז העבה'' ולאחר מספר נידויים אינו שב בתשובה ומיטיב את מעשיו. או אז ניתן להפעיל עליו חרם, שזו סנקציה הרבה יותר מחמירה ואמנם אוסרת מגע אתו. אבל בכל מקרה אין להפעיל ישר "את כל התותחים" , אלא להיות מדוד ושקול.
כמובן, אם מטילים עונש על ילדים, חס וחלילה לא נידוי ובוודאי לא חרם, הרי שיש לעשות זאת בשום שכל. ענישה אך ורק כדי ללמד הרגלים חדשים, לחנך לעשייה טובה וברוכה, מבלי כעסים מיותרים, ומבלי לשבור את הכלים.
• ועוד למדנו על סולם ערכים. נידוי זה חשוב ומותר במקרה הצורך, לפי כל הכללים. אך ערך לימוד ועיסוק בתורה עולה וחשוב יותר. לכן, למרות היות האדם מנודה, אין הוא מנודה מלימוד תורה אישי, ואף לימוד תורה לרבים.
כמו כן בנוגע לעשיית מלאכה. אדם שאינו עובד ואינו יוצר, הרי הוא יכול להידרדר מטה. ידוע כי השעמום מביא לידי בטלה, והבטלה מביאה לידי חטא. לכן מותר למנודה גם לעבוד לפרנסתו, וכן מותר להעסיק אותו ולהיות מועסק אצלו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]