סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ש' מדור "עלי הדף"
מסכת מועד קטן
דף ח ע"ב

 

האם אפשר לערב שמחה לגמרה של תורה בשמחה אחרת


אחד הטעמים להא דשנינו במשנתנו (ח:) ש"אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו" מבואר בגמרא: "וכי שמחה היא לו מאי הוי, אמר רב יהודה אמר שמואל... לפי שאין מערבין שמחה בשמחה".

כלל זה למדו בגמרא (ט.) מחנוכת בית המקדש, שלא עשאוה בחג הסוכות, ככתוב (מ"א ח, סה): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום", שאע"פ שהיה לו לדחות את שמחת החנוכה לימי החג, כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (עי' תוס' ד"ה איבעי), או כדי שלא יתעכבו מבתיהם זמן רב, שהרי בחג בלאו הכי היו צריכים לעלות לרגל (עי' תוס' הרא"ש שם), מכל מקום לא דחה אותה, לפי ש'אין מערבין שמחה בשמחה', ויתר מכן, גם כשהזדמנו יחד שתי השמחות בזמן אחד, אין מערבין אותן, שלכך מורה יתור הפסוק: "שבעת ימים ושבעת ימים", אע"ג שכתוב "ארבעה עשר יום", להודיענו ששמחת חינוך לחוד ושמחת החג לחוד, ואין לערבן אפילו אם היו מזדמנין יחד (ראה המשך הגמרא וברש"י ד"ה הני).

ובירושלמי במכילתין הביאו לכך מקור אחר, והוא מה שנאמר בנישואי יעקב עם לאה ורחל, שאמר לבן ליעקב (בראשית כט, כז): "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת", ולא השיא לו את שתיהן בשבוע אחד, ואם אמנם שלמדים דין זה מן הכתוב, כתבו התוס' (ח, ב ד"ה לפי) שיש טעם קצת בדבר, שהוא דוגמת הדין ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, ואף כאן בשביל שיהא לבו פנוי לשמחה שהוא חייב בה, לא יערב בה שמחה אחרת.

בספר 'קרן אורה' התקשה לפי הכלל האמור, לגבי שמחת גמרה של תורה בשמיני עצרת, וזה לשונו: "והנה לקמן אמרינן בש"ס ד'אפילו איתרמי (-שכבר נזדמנה השמחה השניה מאליה) לא עבדינן', אם כן יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת, ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה דמצוה לשמוח בגמרה של תורה".

אמנם לעצם הקושיא יש לדעת, כי לפי שיטת רש"י במס' פסחים (עא. ד"ה לרבות) שחובת שמחה ביום האחרון של חג אינה אלא בלילה - כמו שכתב: "'והיית אך שמח' (דברים טז, טו) לרבות לילי יו"ט האחרון... ויו"ט האחרון גופיה לא, דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה... וממילא אימעיט שמיני" - אין כאן קושיא כלל, כי גמרה של תורה ביום שמיני עצרת הוא בבוקר ולא בלילה, וביו"ט אחרון עצמו אין חובת שמחה, ואין כאן כלל ערבוב שמחה בשמחה, אכן, התוס' (שם ד"ה לילי) חולקים על כך, וסוברים ש'לילי יום טוב' לאו דווקא, והוא הדין ליום שמע"צ שנתרבה לחובת שמחה, וכן כתב רש"י עצמו במס' סוכה (מח. ד"ה לרבות, וכבר עמדו האחרונים בסתירת דברי רש"י, ועי' מהרש"א סוכה מב:), ולפי זה התמיהא קיימת, איך עירבו חז"ל שמחת גמרה של תורה כשיש חובת שמחת יו"ט, ומאי שנא משמחת נישואין וחנוכת הבית.

והנה, ה'קרן אורה' מתרץ את קושייתו על פי שיטת הפוסקים, דהא ד'אין מערבין שמחה בשמחה' לא נאמר כי אם בשמחת נישואין (עי' רש"י על הרי"ף בסוגיין ד"ה שאין מערבין; תוד"ה מפני ביטול), ואילו בשאר שמחות לא נאמר דין זה. ולפי זה מיושב שפיר, כי בשמחת גמרה של תורה לא שייך הכלל ד'אין מערבין שמחה בשמחה'.

עוד הוסיף בזה ה'קרן אורה': "ומכאן יש ללמוד דסעודה שעושין לסיום התורה מותר לעשות בחול המועד או ביו"ט אפילו למאן דאמר דכל השמחות בכלל 'אין מערבין שמחה בשמחה", אולם לא כתב שום סברא בדבר. ואמנם כלפי ענין זה יש לציין למה שמובא בשו"ת 'לחם שלמה' (להגרש"ז עהרענרייך זצ"ל אב"ד שאמלוי - חלק או"ח סי' ג), שנשאל אודות אחד שעשה סיום מסכתא בחג השבועות וקרא את אנשי המקום על קידוש, האם יאה לעשות כן מפאת דין האמור ש'אין מערבין שמחה בשמחה', ושקיל וטרי בדין זה על פי מה שדנו הפוסקים - שרק בשמחת נישואין נאמר כלל זה. ובשו"ת 'משנה שכיר' (או"ח ח"ב סי' קב) העיר על דבריו, כי ממה שעושין שמחה לגמרה של תורה בשמיע"צ מוכח הדבר, שבשמחת סיום לא נאמר כלל זה, וכפי שאכן הסיק ה'קרן אורה'.

עוד יש לציין, כי מצינו שדנו הפוסקים (עי' נמוק"י במכילתין לקמן יח:; תוס' כתובות מז.), האם דין זה נאמר רק בשמחה יחד עם סעודה, אבל נישואין בלא סעודה - ישנה אריכות בדבר אי אסור לעשות ביו"ט (עי' חת"ס כאן), ואי נימא שהאיסור אינו אלא יחד עם סעודה, הרי בשמיע"צ אין עושים סעודה מיוחדת לגמרה של תורה, ושפיר אין כאן משום 'אין מערבין שמחה בשמחה'.

ובעיקר הדברים כבר עמד רבינו ה'חתם סופר' זי"ע בדרשותיו (דרוש ד לשמע"צ שנת תק"ס), ובדבריו מבואר שהדבר תלוי מאיפה למדים דין זה, כי אם נלמד ממה שנאמר ביעקב אבינו: "מלא שבוע זאת" - כדברי הירושלמי, אין למדים מכך רק כלפי סעודת נישואין של שמחה ולא סעודת סיום, וכפי ששם היתה סעודת נישואין, אכן אם למדים כלל זה מחינוך בית המקדש, הרי גם חינוך ביהמ"ק היה מענין שמחת נישואין, כי השמחה היתה מחמת גמר מלאכת המקדש, ועל כרחך מבואר שגם בשמחת סיום נאמר כלל זה, וכותב החת"ס, כי על כרחך צריך לומר שדברי הגמרא במס' מגלה (לא.) שמסיימים התורה ביום שמח"ת סובר כהירושלמי שילפינן כלל זה מפסוק "מלא שבוע זאת", וסתמא דהש"ס שם הוא שלא כגמרא שלפנינו שילפינן להו מחנוכת ביהמ"ק בימי שלמה, ומבאר בזה את דברי הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"ד): "ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים... לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר 'מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת'", ותמוה הדבר שפסק כדברי הירושלמי, אלא, כי הסיק כן מסתמא דגמרא במס' מגלה שקורין 'וזאת הברכה' בשמח"ת, ומוכרח לומר כדברי הירושלמי, שילפינן להו מן הפסוק 'מלא שבוע זאת', וכאמור (ע"ע שו"ת משנה שכיר שם; פ"ת וילקוט הגרשוני על שו"ע או"ח סי' תרסט).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר