ברית כרותה לשפתיים - לטוב ולרע / רפי זברגר

מועד קטן יח ע''א

הקדמה

ממשיכים לעסוק בהלכות מועד והלכות אבלות. נתמקד במאמר זה בהלכות נטילת ציפורנים בשלהי הדף הקודם ובתחילת הדף הנוכחי.  

הנושא

תנו רבנן: כשם שאמרו אסור לגלח במועד - כך אסור ליטול צפורנים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר.
מחלוקת תנאים האם מותר ליטול ציפורניים במועד. רבי יהודה משווה דין נטילת ציפורניים לגילוח, שהרי שניהם מדין ''לא ייכנס לחג כשהוא מנוול'', וכמו שנאסר להתגלח בחול המועד נאסר גם ליטול ציפורניים בחול המועד.
רבי יוסי לא משווה בין הדינים ומתיר ליטול ציפורניים בחול המועד. כיוון שזה ניוול גדול להשאיר ציפורניים לא קצוצות ולכן אדם לא ישאיר את ציפורניו לא קצוצות לפני המועד, ואין מקום לגזירת חכמים זו.
וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו - כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר.
מחלוקת תנאים דומה לגבי איסור נטילת ציפורניים בשלושים של אבלות (האם נאסר כמו גילוח הנוהג במשך כל שלושים של אבלות). רבי יהודה לומד מדין אשת יפת תואר להשוות בין דין נטילת ציפורניים לדין אבלות. מהפסוק בפרשה זו (דברים כ''א, י''ב): וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ נלמד כי אשת יפת תואר אסורה בנטילת ציפורניים. פסוק לאחר מכן כתוב וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, משם נלמד כי אשת יפת תואר נוהגת גם מנהגי אבלות. מהשוואה זו לומד רבי יהודה כי איסור נטילת ציפורניים נוהג אצל כל אבל.
רבי יוסי חולק וסובר כי טעם איסור נטילת ציפורניים של אשת יפת תואר אינו מדין אבלות אלא מדין ניוול (ריטב''א), ולכן אין להשוות בין שני דינים אלו, כך שאין מקור לאיסור נטילת ציפורניים באבלות, ולכן מותר.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד, שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.
כולם (עולא ושמואל) מודים כי הלכה כרבי יוסי המקל בדיני מועד, ולכן מותר ליטול ציפורניים בחול המועד.
לגבי דין אבלות מחלוקת: עולא פוסק כרבי יהודה המחמיר ואוסר ליטול ציפורניים בשלושים ימי אבל, ושמואל פוסק כרבי יוסי גם בדין אבלות (לפי הכלל "הלכה כדברי המקל באבלות"), ומתיר לאבל ליטול ציפורניו בשלושים ימי אבלותו.
מספרת הגמרא סיפור מדהים הקשור לדין נטילת ציפורניים בימי אבלות:
פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, על שמואל למישאל טעמא מיניה. חזנהו לטופרי דהוו נפישן, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו? - אמר ליה: אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי?
פנחס, אח של מר שמואל ישב שבעה באבלות על קרובו. שמואל אחיו הגיע לנחמו, ואז ראה כי פנחס לא קצץ את ציפורניו. שאל אותו שמואל מדוע נהג כך, שהרי לדעתו פוסקים כרבי יוסי המתיר לקצוץ ציפורניים גם בימי אבלות. ענה לו פנחס בשאלה: אם הייתה לך אבלות, האם גם היית מזלזל כל כך ולא נוטל ציפורניך?
הואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י', ה'), ואיתרע ביה מילתא בשמואל.דאי
מספרת הגמרא כי משפט זה שאמר פנחס לשמואל (אם היה לך אבילות היית גם מזלזל כל כך) גרמה גם למותו של בן משפחה של שמואל, עובדה שהביאה גם את שמואל לשבת באבלות.
על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה, אמר ליה: לית לך ברית כרותה לשפתים?
כשהגיע פנחס לנחם את שמואל אחיו, לקח שמואל את ציפורניו וזרק לפני פנחס ושאל אותו בכעס: האם אינך מכיר את עיקרון ''ברית כרותה לשפתים'', המלמד כי אין לומר דברים לא טובים, מחשש שהם יקרו בסופו של דבר במציאות.
כלומר, פנחס האשים את שמואל אחיו בכך שהוא יושב באבלות, בגלל ששמואל הזכיר אבלות של פנחס בשאלתו.
הגמרא מוכיחה את עיקרון ''ברית כרותה לשפתים''':
דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים – שנאמר (בראשית כ''ב, ה'): וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.
כשנפרד אברהם מנעריו בדרך לעקידת יצחק בנו, הוא אמר לנערים שהם (אברהם ויצחק ''הנער'') ילכו ''להשתחוות'' ואז שניהם ישובו לאותו מקום. למרות שיצחק היה מיועד לעקידה, ואז הוא לא היה אמור לחזור לאותו מקום, הרי שדיבורו של אברהם כביכול ''גרמה לכך'' שיצחק בסופו של דבר לא ייעקד ויחזור חי לאותו מקום.
למדנו מכאן, כי דיבורו של אברהם כביכול סייעה להציל את יצחק מן העקידה!
 

מהו המסר

מכאן אנו לומדים באופן כללי, הן לכיוון החיובי כמו אצל אברהם ויצחק, והן לכיוון שלילי כמו אצל שמואל ופנחס אחיו, שיש משמעות מאוד גדולה למילים שאדם מוציא מפיו, והם יכולים ''ליצור מציאות''.
אם אדם מוציא מפיו אמירה שיקרה משהו לחבר, אפילו אם מדובר בלשון של ספק (אם יקרה) ולא באופן וודאי, הרי שעצם האמירה השלילית עלולה ליצור את המציאות שתקרה בסופו של דבר.
כדאי לזכור שהדברים נכונים גם לגבי אמירה על האדם עצמו. רצוי מאוד שאדם לא יוציא מפיו דברים שליליים גם על עצמו, שהרי עקרון של ''ברית כרותה לשפתיים'' יכולה לחול גם עליו.
החידוש הגדול מהגמרא שלנו, מלמדנו כי הדברים נכונים גם לכיוון החיובי. כשאדם אומר משהו חיובי על אדם אחר או אף על עצמו, הרי שמילותיו עשויות (כאן הלשון חיובית, ולא אומרים "עלולות" בלשון שלילי) להביא את הדברים לידי מציאות, והדברים הטובים בוא יבואו.
נסכם ונאמר: כשם שנימנע מלומר דברים לא טובים, הן על אחרים והן על עצמנו, שמא חס ושלום יקרו בפועל, כך נרבה לומר דברים חיוביים, הן על חברים והן על עצמנו, בתקווה ותפילה שאמנם הדברים יקרו בפועל.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]