סיפור דברים לא טובים / רפי זברגר

מועד קטן כ ע''א-ע"ב

הקדמה

הגמרא דנה על מספר ימי אבלות הנוהגים על אדם אשר נודע לו על מות אחד מקרוביו לאחר זמן. אירוע זה מכונה ''שמועה רחוקה'', ועל כך נסוב מאמרנו. 
 

הנושא

תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים.
הברייתא מגדירה כי שמועה רחוקה הינה שמועה שהגיע לקרוב המשפחה לאחר שלושים יום ויותר מזמן המיתה, ושמועה קרובה הינה כאשר השמועה הגיעה בתוך שלושים יום מעת הפטירה. ישנה מחלוקת תנאים, כמה ימים יש להתאבל על שמועה רחוקה. רבי עקיבא סובר שיש להתאבל רק יום אחד, וחכמים סוברים כי אין הבדל בין שמועה קרובה לשמועה רחוקה, בכל מקרה נוהג שבעה ושלושים.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.
רבה בשם רבי יוחנן פוסק במקרה זה כרבי עקיבא ששמועה רחוקה נוהג רק יום אחד, למרות היותו דעת יחיד, כיוון שבדיני אבלות, שמואל פוסק כי ''הלכה כדברי המיקל''.
מביאה הגמרא שני מעשי רב, שמהם נלמד כי נפסקה הלכה כרבי עקיבא.
רב חנינא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.
הגיעה שמועה רחוקה על מות אביו של רבי חנינא שהיה גר בבית חוזאי, ורב חסדא פסק לו להתאבל רק יום אחד.
רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה דאימיה מבי חוזאי, אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: הרי אמרו: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.
וכן, הגיעה שמועה רחוקה על מותה של אם רבי נתן שגרה גם בבית חוזאי, ורבא פסק גם לו להתאבל יום אחד בלבד.
איתיביה: במה דברים אמורים - בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו - שבעה ושלשים!
מקשה רב נתן על רבא מברייתא, שם למדנו כי על שמועה רחוקה של אב ואם יש להתאבל שלושים יום, למרות ששמועה רחוקה על שאר קרובים מתאבלים רק יום אחד.
אמר ליה: יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה.
ענה לו רבא כי זו אמנם דעת יחיד (לחלק בין אב ואם לשאר קרובים בשמועה רחוקה) אך אנו לא פוסקים כמוה, אלא מתאבלים בכל מקרה (גם על אב ואם) בשמועה רחוקה יום אחד בלבד. רבא מצטט לרבי נתן את מקור הדין מברייתא:
דתניא: מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו, ואמרו: נהוג שבעה ושלשים. וכשמת בנו של רבי אחייה בגולה ישב עליו שבעה ושלשים.
שני מעשים מסופרים בברייתא זו: הראשון על מות אביו של רבי צדוק בעיר גינזק, ונודע לרבי צדוק בנו רק לאחר שלוש שנים, וישב שבעה ושלושים – הוא התנא שעליו דיבר רבא כדעת יחיד.
המקרה השני מספר על פטירת בנו של רבי אחייא בבבל, ונודע לרבי חייא רק אחרי שלושים, וישב עליו שבעה ושלושים. הוא כנראה פסק כדעה חכמים שראינו לעיל, הסוברים שבכל סוג קרבה (גם שמדובר על קרוב שאינו אב או אם), וגם על שמועה רחוקה יושבים שבעה ושלושים.
איני? והא רב, בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דרבי חייא. כי סליק להתם, אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אימא קיימת? - אמר ליה: אבא קיים? אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי, והולך אחרי כלי לבית המרחץ.
מקשה הגמרא על הסיפור השני בברייתא, העוסקת ברב אחייה. כיצד אמרנו כי הוא פוסק כחכמים והרי למדנו סיפור המוכיח כי הוא פוסק כרבי עקיבא? הסיפור מספר על רב שהיה בן אח של רבי חייא, וגם בן אחות של רבי חייא (אייבו, אחיו של רבי חייא מאביו, נשא את אחותו של רבי חייא מאמו ומהם נולד רב, שהיה בן אחיו של רבי חייא מאב, ובן אחותו של רבי חייא מאם) שהגיע מבבל לארץ ישראל, מקום מגוריו של רבי חייא. שאל רבי חייא את רב האם אביו של רב שהוא אחיו עדיין חי? רב לא רצה לבשר לו בשורה רעה ואמר לו: עוד אתה שואל על אבא, שאל האם האמא קיימת. חזר ושאל רבי חייא את רב האם אמו של רב שהיא אחות של רבי חייא קיימת? וגם כאן לא רצה רב לבשר לו בשורה רעה ושב ואמר לו: בעוד אתה שואל על אמא שאל על אבא, וכך הבין רבי חייא כי גם אחיו וגם אחותו אינם עוד בחיים. ביקש רבי חייא מעבדו לחלוץ לו מנעלו, ולאחר מכן מייד להכין לו את בגדיו למרחץ. אומרת הגמרא כי אפשר להסיק מסיפור זה שלוש הלכות:
שמע מינה תלת: שמע מינה: אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה: מקצת היום ככולו?
אסור לאכל ללכת עם מנעלים, ושמועה רחוקה נוהגת רק יום אחד, ומקצת היום נחשב כאילו כל היום (התאבל רק שעה קלה, ולאחר מכן התרחץ בבית המרחץ). בכל מקרה למדנו, כי שמועה רחוקה נוהגת בכל מקרה רק יום אחד, ואיך אמרנו בברייתא קודמת כי רבי אחייא נהג אבלות שבעה ושלושים על שמועה רחוקה של קרוב?
רבי חייא - לחוד, רבי אחייה - לחוד.
עונה הגמרא כי הברייתא הראשונה מדברת על רב אחייה, והסיפור השני מדבר על רבי חייא שהם שני אנשים שונים.
 

מהו המסר

ההתחמקות של רב מלענות תשובה ישירה לרבי חייא ולבשר על מות אחיו ואחותו של רבי חייא מלמדים אותנו דרך ארץ בהעברת מסרים. האם ''לא טבעי'' לספר לאדם על כך שקרובו (אח או אחות) נפטרו? האם לא סביר שאדם ירצה לשמוע ולאחר מכן להתאבל על קרובו? בכל אופן ''יש עניין'' שלא לספר שמועות רעות, אפילו לאנשים קרובים לנפטר.
מכאן מסר גדול לכולם: להשתדל למעט לספר, אפילו אם לא מדובר ברכילות או לשון הרע האסורים מדאורייתא. גם אם מדובר על מקרה אמת – נמעט מלדבר ולספר דברים לא טובים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]