דוגמא אישית / רפי זברגר

מועד קטן כז ע''א-ע''ב
 

הקדמה

נלמד את המשנה בשלהי הדף:
אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון, אלא בסלים.
המשנה פוסקת שאין להביא אוכל לסעודת ההבראה (נעשית לאחר הקבורה) בכלים גדולים ויפים במיוחד.
לא להביא במגש גדול (טבלא), לא בקערה גדולה (אסקוטלא), גם לא בסל גדול (קנון), אלא רק בסלים פשוטים.
בגוף המאמר נביא את הסבר הגמרא להלכה זו.
ואין אומרים ברכת אבלים במועד, אבל עומדין בשורה, ומנחמין, ופוטרין את הרבים.
המשנה ממשיכה בדיני אבל לאחר הקבורה בחול המועד. את ברכת הניחומין (''מנחם אבלים'') לא היו מברכים, אבל עומדים בשורה (כיום נוהגים לעמוד בשתי שורות) ומנחמים אותם תוך כדי שהאבלים עוברים ביניהם.
לאחר מכן המנחמים הולכים לביתם, מכיוון שאין אבילות נוהגת בימי חול המועד.
ואין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד. ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד.
מכיוון שגם אין מספידים בחול המועד, מלבד לתלמיד חכם, הרי שאין להעמיד את מיטת המת ברחוב בחול המועד, כדי שלא יבואו להספיד בזמן זה. המשנה מסיימת וקובעת כי את מיטתן של הנשים לא מניחים כל השנה ברשות הרבים, מחשש שמא יופרש מגופה דם נידה אשר תיראה על התכריכים, ואין זה כבודם של הנשים וקרוביהן. 
 

הנושא

הגמרא בתחילתה מסבירה את סיבת ההלכה שלמדנו במשנה כי אין להביא כלים נאים לבית האבל:
בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים - בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים - בסלי נצרים של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודן של עניים.
מספרת הברייתא כי בעבר היו הבדלים בין מנהגי עשירים ועניים ביחס לכלי האוכל שהובאו לסעודת הבראה. עשירים היו מביאים בכלי זהב וכסף, ועניים בכלים פשוטים העשויים מענפים של ערבה. הפער הזה גרם לבושתם של העניים, לכן התקינו שכולם יביאו בסלים פשוטים של ערבות, וזו סיבת ההלכה בריש משנתנו.
בשלהי עמוד א' ובריש עמוד ב' מביאה הגמרא עוד שבעה מנהגי אבלות נוספים אשר קבעו חכמים מפני כבודם של עניים, או אנשים בעלי רגישות מיוחדת:
בראשונה היו משקין בבית האבל, עשירים - בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים.
גם בכלי שתייה היו פערים בין עניים לעשירים, העשירים הביאו בזכוכית לבנה (בזמנם כנראה היה דבר יקר ערך) ובכך גם היו רואים את צבע היין המשובח, לעומת עניים שלא היה להם כלים שעשויים מזכוכית אלא כלים צבועים, שהסתירו את היין הפחות משובח שהביאו. הפער זה גרם לבושתם של העניים, ולכן התקינו שיהיו כולם מביאים בכלים צבועים.
בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל, מפני כבודן של עניים.
בזמנם היה מנהג מעניין שהיו מגלים את פני הנפטר להוסיף צער ובכי על מותו של אדם יפה ושמן, אך העניים כיסו את פני המת מפני שהתביישו בפניהם שהיו שחורים עקב הרעב והחוסר שלהם. לכן התקינו חכמים שפני כל המתים יכוסו.
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש, ועניים בכליכה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה, מפני כבודן של עניים.
גם במיטת המת היו הבדלי מעמדות. העשירים הניחו את המת על מטה שלמה (דרגש) לעומת העניים שהניחו את המת על מיטה מיוחדת (כליכה) שהייתה עשויה כמו סולם (מוטות לא צמודות), לכן התקינו שכל המתים יונחו על כליכה.
בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין, התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים.
לנפטר מחולי מעיים עדיין היה ריח לא טוב, וכדי להפיג זאת הניחו קטורת בשמים (מוגמר) תחת המיטה. מנהג זה גרם עוגמת נפש לחולי המעיים שהבינו כי גם להם ישימו זאת לאחר מיתתם. לכן התקינו לשים מוגמר תחת כל מיטות המתים
בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות.
עוד שתי תקנות דומות מביאה הגמרא. הראשונה לגבי נידות, שהיו טובלים את בגדיהן שלבשו קודם מותם, ובכך מטהרים אותם מטומאתם. מנהג זה ציער את הנשים הנידות החיות, שמא ינהגו באותו אופן גם בהן לאחר מיתתן. לכן התקינו שיטבלו את הבגדים של כל הנשים לאחר מותן.
בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים, והיו זבין חיים מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.
תקנה דומה לגבי גברים שמתו מתוך זובן. טבלו את בגדיהם לאחר מותם, והדבר גרם לעוגמת נפש של הגברים הזבים בעודם חיים. לכן התקינו שיהיו טובלים את הבגדים של כולם.
בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן.
התקנה האחרונה עוסקת בהוצאות כספיות של קבורת המת, נושא ''כואב'' גם היום. העשירים היו קונים תכריכים יקרים, ולעומת זאת העניים מחוסר יכולתם, הרגישו בושה גדולה עד כדי שהשאירו את המת ללא קבורה, ובכך הטילו על הציבור את קבורתו. רבן גמליאל ראה זאת וביקש עוד בחייו להיקבר בתכריכים פשוטים (עשויים מכלי פשתן) ובכך שינה את הנורמות של רמת התכריכים, עד אשר כולם נהגו כמותו.
אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא.
רב פפא מספר כי נהג העולם לשים תכריכים עוד יותר פשוטים (מכלי פשתן) והכול לאותה מטרה – שלא לבייש עניים. 
 

מהו המסר

למדנו היום כמה יש לדאוג לכבודם של עניים, או לכבודם של אנשים בעלי רגישות גדולה (חולים בחולי מעיים, נשים נידות, גברים זבים) אשר עלולים להיפגע ממנהג מסוים. וכן למדנו מהי דוגמא אישית: רבן גמליאל הנשיא, היה הראשון לשנות מנהג הגורם צער לעניים, ובכך מחל על כבודו והראה דוגמא לרבים להתבוננות על צערם של אנשים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]