יצירת אתגרים אינטלקטואליים / רפי זברגר

מועד קטן כח ע''ב
 

הקדמה

המשנה האחרונה במסכת עוסקת באופנים בהם נשים מקוננות בעת הלווית המת במועדים שונים במשך השנה.
הגמרא מביאה ברייתא המחזקת את ידי העוסקים בהספד וניחום אבלים מסוגים שונים:
תניא, היה רבי מאיר אומר: טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קהלת ז', ב') (עד והחי יתן אל לבו) - דברים של מיתה,
הפסוק בקהלת מכווין את האדם וקובע כי עדיף ללכת לבית אבל מללכת לבית משתה, כי זהו בעצם ''סופו של כל אחד'' ותוך כדי כך ישים האדם אל ליבו את הדברים שמפרטת הגמרא מיד:
דיספד - יספדוניה, דיקבר - יקברוניה, דיטען - יטענוניה, דידל – ידלוניה.
ככל שאדם ''ישקיע'' יותר בעשייה לכבודו של המת הרי הדבר ''יחזור'' אליו בבוא עיתו. אם אדם יספיד – יספידו אותו. אם יעסוק בעסקי קבורה – הרי שגם יעסקו בקבורתו. אם אדם יישא את המת על כתפיו (יטען) הרי שגם ישאו אותו, ואם אדם יגביה קולו (ידל) בהספד – יזכה שיספידו גם אותו. על הנקודה האחרונה יש לשון אחרת:
ואיכא דאמרי: דלא ידל - ידלוניה, דכתיב (משלי כ''ה, ז'): כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:
בלשון זו המילה "דידל" מתחלקת לשתי מילים דלא ידל. והכוונה שאם אדם לא יחשוב שאין זה מכבודו להתעסק בצורכי המת, והוא לא יגביה את עצמו (ידל) אלא מוכן ''להשפיל'' עצמו ולהתעסק בקבורת המת, הרי "יגביהו" אותו ויתייחסו אליו בכבוד, בחייו ובמותו. זה נלמד מהפסוק במשלי המדבר על עליית האדם כאשר הוא מוכן להשפיל עצמו.
 

הנושא

נלמד ברייתא העוסקת בניחום אבלים במשך השִבְעה:
תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא.
מתו שני בניו של רבי ישמעאל תוך זמן קצר, ובאו חכמים לנחמו: רבי טרפון ועמו רבי יוסי, רבי אלעזר ורבי עקיבא.
אמר להם רבי טרפון: דעו שחכם גדול הוא, ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. אמר רבי עקיבא: ואני אחרון.
נלמד את פירוש הר''ן ולאחר מכן פירוש מהרש''א להסבר הנחיה זו של רבי טרפון שלא להיכנס אחד בדברי השני:
פירוש שלא ידרוש שום אחד ממנו מה שיאמר חברו. אמר רבי עקיבא ואני אחרון, פירוש ולא אדרוש שום דבר שתאמרו, כנ"ל לפרש.
הר''ן מסביר כי רבי טרפון ביקש שכל אחד יהיה עצמאי בדרשתו, ולא יחזור על רעיון שנאמר לפני כן. ורבי עקיבא אמר שהוא יהיה האחרון, וישתדל שלא לחזור על אף רעיון קודם, אלא לומר דברים חדשים שלא ייאמרו לפניו.
בהסבר זה ביקש רבי טרפון ''לעניין ולאתגר'' את רבי ישמעאל בדברים חדשים ועצמאיים של כל אחד מהרבנים, לאור חכמתו וידיעותיו הרבות של רבי ישמעאל גם באגדה.
רצונו לומר: אל יכנס אחד לתוך דברי חבירו במשא ומתן כיון שחכם גדול הוא ובקי כו', גם הוא יבא לידי משא ומתן עמנו, ואבל אסור בו מדכתיב (יחזקאל כ''ד, י''ז): הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. אבל אם כל אחד ידבר בלבד - גם הוא ישתוק.  ומדרך ענוה אמר רבי עקיבא ואני אחרון.
מהרש''א מוסיף עוד נדבך לבקשתו של רבי טרפון, ומסביר כי אם אחד יחזור על דברי חברו הם יגיעו לכדי משא ומתן ביניהם, דבר שיגרור גם את רבי ישמעאל להתערב בדיון ההלכתי/אגדי ובכך יעבור על איסור לימוד תורה בימי אבלות (מלבד נושאים עצובים והלכות אבלות, כפי שלמדנו במסכתנו מהפסוק בספר יחזקאל).
פתח רבי ישמעאל ואמר: רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה.
כידוע אין לפתוח דברי נחמה עד שהאבל לא יפתח ויאמר משהו מעצמו, ואמנם רבי ישמעאל האבל פתח בדברים.
הוא הצטער וכאב מאוד את אבלו השני תוך זמן קצר, שבעקבות כך גם הטריח את החכמים לנחמו פעמיים.
מתוך ארבע הנחמות, נזכיר כאן רק את דבריו הראשונים של רבי טרפון:
נענה רבי טרפון ואמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' (ויקרא י', ו') - והלא דברים קל וחומר: ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב (שם ט', ט'): וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: - כך, בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה...
רבי טרפון ניסה לנחם את רבי ישמעאל, והביא דוגמא ממיתת שני בניו של אהרון ביום חנוכת המשכן. וכך הוא אמר לו: הרי נדב ואביהוא שני בני אהרון שמתו, חנכו את עבודת הכוהנים והספיקו לקיים מצווה ציבורית אחת בלבד (הולכת הדם ומסירתו לאהרון אביהם) ובכל אופן כל בית ישראל כיבדו אותם ובכו את מותם. קל וחומר, אומר רבי טרפון, כי בניו של רבי ישמעאל אשר הספיקו לקיים מצוות ציבוריות רבות בחייהם, בוודאי שמוטל עלינו לכבדם.
 

מהו המסר

שני הפירושים המצוטטים לעיל מציינים שני מבטים מעניינים.
• פירוש הר''ן מפנה את תשומת ליבנו למצוא נושאי פעולה ויצירה אשר יצליחו לאתגר את עצמנו וגם את הסובבים אותנו, כל אחד לפי רמה שלו ושל קרוביו. נשתדל מידי פעם למצוא את "החדש והנותן עניין", כדי שנוכל להיות מאותגרים ובכך להתקדם מעלה.
יש לזכור כי חיפוש האתגרים אינו שולל את המשכיות והתמדה בנושאי ליבה של החיים, כמו תפילה, עבודה לימוד וכדו'. אך בד בבד עם ההתמדה, נחפש את "הנישות" שעוד לא עסקנו בהם, וננסה להתמודד איתן בהצלחה.
• פירושו של המהרש''א מפנה אותנו לאפיק מעט שונה. רבי טרפון ביקש בהנחייתו שלא לחזור על דברים שנאמרו כדי לא להביא את רבי ישמעאל האבל לכדי שיתוף ולימוד עם החכמים, דבר האסור בימי אבלות. אך מכאן נלמד על אופן יצירת אתגרים אינטלקטואליים. גם כאשר כל אחד מביע דעתו האישית, "יש ענין" להתייחס גם לדברי החבר או בר הפלוגתא. שכן, התייחסות גוררת תשובה וזו ממשיכה לידי ''משא ומתן'' אינטלקטואלי ופורה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]