גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שג מדור "עלי הדף"
מסכת חגיגה
דף ב ע"א

"מה לראות בשתי עיניו" - ואימתי עין ההשגחה היא בעין אחת?

בריש מכילתין (ב.) הובאה ברייתא: "יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר (שמות כג, יז) 'יראה יראה', כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו", וברש"י: "יִרְאֶה יֵרָאֶה - יִרְאֶה כתיב, וקרינן יֵרָאֶה, 'יִרְאֶה כל זכורך את פני האדון' דמשמע שהאדם רואה את השכינה, 'יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון' משמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו. כדרך שבא לראותך - כך הוא בא ליראות ממך, מה לראותך - בשתי עיניו, אף - כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם". ביתר ביאור פירש"י במס' סנהדרין (ד: ד"ה יראה): "תרווייהו דרשינן יִרְאֶה כל זכורך, שיראו פני השכינה, יֵרָאֶה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותו, היקיש ראייתך לראיתו, כדרך שהקב"ה בא לראותך, כך בא ליראות לו, מה הוא רואה אותך כשהוא שלם, שנאמר (דברים יא, יב) 'עיני ה' אלקיך בה מראשית', אף אתה רואה אותו בשתי עיניך".

ישנה כאן קושיא ידועה, ומטו בה משמיה דהרה"ק רמ"מ מקאצק זי"ע (קובץ 'אוהל מועד' איזביצא תרפ"ז חוברת ה ו סי' קלח אות א; 'פסקי תשובה' סי' שט), וגם בשמו של הגה"ק ר' ישראל מסאלאנט זצ"ל (ראה 'אבן ישראל' דרוש ה), דהנה איתא במדרש (שהש"ר ח, יט) על הפסוק "ברח דודי ודמה לך לצבי" (שה"ש ח, יד) - "מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה, הוא מביט אליהם בשתי עיניו, הה"ד (תהלים לד, טז) 'עיני ה' אל צדיקים', ובשעה שאין עושים רצון הקב"ה, מביט להם בעינו אחת, שנאמר (שם לג, יח) 'הנה עין ה' אל יראיו". נמצא שלא כל הזמנים שוים, כי בשעה שאין עושים רצונו של מקום ההשגחה היא בעין אחת בלבד, והיאך אם כן אמרו 'מה לראות בשתי עיניו', והקושיא מתעצמת ממה שנאמר במצות עליה לרגל (שמות כג, יז): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'", ואם הקב"ה נקרא אדון - אנחנו עבדים, והרי אמרו ז"ל (ב"ב י. ועי' קידושין לו.): "אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצוש"מ אתם קרוין עבדים", אם כן איך אמרו: "כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו", הלא כשבני ישראל קרוים עבדים - ההשגחה היא בעין אחת בלבד.

רבים מיישבים קושיא זו, בעיקר מגדולי תלמידי הגר"י סאלאנטער זצ"ל, ותחילה נביא מה שכתבו ליישב בדרך פשט, כי אם אמנם נאמר במצות עליה לרגל: "יראה כל זכורך פני האדון ה'", אין זה בהכרח שכוונת התורה היא על מצב שגם בני ישראל נקראים 'עבדים', כי יתכן שכינוי של אדנות מוסב כלפי הקב"ה בלבד, שהרי גם כשישראל נקראים 'בנים', דהיינו כשעושים רצונו, עדיין הקב"ה נחשב עליהם בבחינת 'אדון', במה שהם מקבלים עליהם עול מלכותו וממשלתו, ויתכן שכל ענין עליה לרגל הוא שנבוא לראות פנים בביהמ"ק לקבלת עול מלכותו עלינו, ולכן הדגישה התורה: "יראה כל זכורך אל פני האדון ה'", ואין זה כי אם כלפי שמיא, ואין כאן הוראה על מצבם של ישראל, ובכן שפיר יש לומר דמיירי כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום (עי' 'זכר יהוסף', מאמר תהלוכות האגדות פי"ג).

ישוב נוסף מובא בספר 'קול אומר קרא' (טעמא דקרא לשבה"ג עמ' 16) וכן בספר 'קהלת יצחק' (פר' משפטים בפסוק שלש פעמים בשנה) בשם הג"ר צבי ארי' ציזלינג זצ"ל מוילנא - ירושלים: "דלכאורה צריכין להבין, לפי הכלל שבזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים, ובזמן שאין עושין רצוש"מ נקראו עבדים, א"כ למה מצינו שהצדיקים הגדולים תפארתן של ישראל נקראו בשם עבדים, כדכתיב (בראשית כו, כד) 'והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי', 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז), 'וימת שם משה עבד ה' (דברים לד, ה) וכו'... אך הענין בזה הוא כן, דיש שני מיני עבדים, האחד הוא עבד סתמא, והוא לגריעותא ולפחיתות, כמאמרם ז"ל 'בזמן שאין עושין רצוש"מ נקראו עבדים', והמין השני הוא נכבד עוד יותר הרבה מבן, ועל זה המין נקראו הצדיקים כאשר נאמר, והוא, דהנה החילוק שבין בן לעבד הוא, שהבן עובד את אביו מאהבה, ועבד לאדוניו מיראה או לתועלת עצמו לקבל פרס, ולזאת הבן הוא חשוב יותר מהעבד, אמנם יש מעלה אחרת בעבד מה שאין בבן, דאיתא במסכת ב"ב (קכז:) 'אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן, דמשמש לי כעבדא קאמר' (פי' רשב"ם: "שהוא משמשו יותר מדאי כאילו הוא עבדו"), נמצא מזה אף שבכלל עומד הבן גבוה הרבה מהעבד, מפני מעלתו הנכבדה שהוא עובד מאהבה, בכל זאת יש מעלה בעבד מה שאין בבן, שהוא מתמיד בשימושו, והבן אינו מתמיד בשימושו כל כך... אמנם הצדיקים הגדולים יש להם שתי המעלות, הם עובדים מאהבה וגם מתמידים בעבודתם זאת יותר מדאי כעבדים, ולכן נקראו בשם 'עבדים', רצ"ל שמתמידים בעבודתם כעבדים".

"ועתה מתורץ קושית הגאון מהרי"ס הנ"ל, דלכאורה צריכין להבין למה הוציא הכתוב דבר על ישראל שהוא מורה לרעתם חלילה, שכתוב 'אל פני האדון ה'', שהשם אדון מורה להיותם עומדים בבחינת עבדים, יותר טוב היה לו לקרותו בשם אב, ולכתוב 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני אביך שבשמים', אשר השם הזה הוא מורה על גדולת וכבוד ישראל, להיותם עומדים בבחינת 'בנים' - עושין רצונו של מקום, ולא להוציא דבר שהוא לרעת ישראל. אלא ודאי, אדרבה, כוונת הכתוב היא להוציא דבר שהוא מורה על חשיבת והצלחת ישראל, והמעלה היותר נכבדה, דהיינו שעובדים להשם מאהבה כבנים, ומתמידים בעבודתם יותר מדאי כעבדים, ועל זה הכוונה כתב הכתוב: 'אל פני האדון ה'', ואם כן שפיר ילפינן מינה דסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, דבהיותם עומדים בבחינת עבדים כאלה מסתכל בהם בשתי עיניו" (ראה 'עין אליהו' יומא פו: סוכה כט: נדרים נ:).