הליכה ושלום
על תנועה ומנוחה, יעדים ושלמות
מועד קטן כט ע"א / חיים אקשטיין
אמר רבי לוי בר חיתא: הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום, הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד שאמר לאבשלום לך בשלום – הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה לך לשלום – הלך והצליח.
ואמר רבי לוי: כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון.
לפני שהתגייסנו, כמעט כל מי שהעביר לנו בישיבת ההסדר שיחת הכנה לצבא, סיים את שיחתו בביטוי "לכו לשלום" או "צאתכם לשלום", וכמעט בכל פעם כזאת – ניסינו לוודא שהוא אמר נכון, ולא כפי שהגמרא אמרה לא להגיד. אלא שלפעמים התבלבלנו, ולא זכרנו אם הנוסח הנכון הוא "בשלום" או "לשלום". אולם כשמתבוננים קצת, רואים את גודל ההבדל. ההסבר שנציג כאן אינו חדש, והוא מופיע בגוונים שונים בפרשנים (ביניהם בדברי הראי"ה בעין איה, בסוגיה המקבילה בברכות) אך ננסה להאיר אותו ולחבר אותו מעט יותר לעולמנו, מעבר לשאלה מה הנוסח הנכון למילות פרידה.
הליכה ושלום הם ביטויים כמעט מנוגדים. ההליכה עניינה תנועה. אם אדם מוצא לנכון ללכת ממקום זה למקום אחר, כנראה יש חיסרון כלשהו במקום זה, שגורם לו ללכת למקום אחר. להליכה יש מטרה, יש כיוון, היא מאפשרת התקדמות. השלום, לעומת זאת, משמעו שלמות. מצב שבו כולם מסתדרים. אם יש שלום גמור, אין צורך ללכת לשום מקום, כי הכל בסדר כבר כאן.
הליכה טובה היא הליכה לשלום. יש מי שהולך ואינו מאמין שיגיע לשלמות בסוף, נדמה לו שדרכו אינסופית. יש מי שהולך ואינו יודע לאן הוא הולך, או אינו חושב על זה כלל. הליכה לשלום (בדומה לנוסח שאנו אומרים בתפילת הדרך, "ותוליכנו לשלום") היא תנועה לקראת מצב שלם. אנו יודעים שהמצב שבו אנו נמצאים חסר, אבל איננו נעים בחוסר מטרה וייאוש, אלא מתקדמים למקום שבו הכל יסתדר, תהיה הרמוניה, יהיה טוב. לא מן הנמנע שגם שם יתגלו חסרונות, ואז תתחיל הליכה חדשה, לקראת שלום גדול יותר (כפי שבתפילת הדרך, אחרי שאמרנו "ותוליכנו לשלום" אפשר גם לומר "ותחזירנו לשלום").
ללכת בשלום זה כמעט אוקסימורון, סתירה מיניה וביה. ההולך מבקש להיות בשלום כבר עכשיו. להרגיש תוך כדי הליכה שהוא כבר בנקודה. לא לחוות את כל החסרונות והסתירות שבמשך ההליכה והמסע. גם הוא מזהה שיש חסרונות במקום הנוכחי, אבל הוא מקווה שכבר בשעת ההליכה – עוד לפני שהגיע אל היעד – הוא ירגיש כבר את השלמות. במקרים כאלה, כשאדם מחפש את השלמות כבר בשלב ההליכה, זה עלול להיות קטלני (זה יכול לקרות במובנים רבים של מסעי החיים, אבל גם במובן הפשוט של ניסיון להשיג נוחות תוך כדי נסיעה, במקום להתמקד בדרך). הוא יישאר במקום ובאמת לא יתקדם.
השלום מושג רק כשאדם נפטר. זו הנקודה שבה צריכים להבין – בעיקר אלה שעודם בחיים – שהמסע הגיע אל יעדו. יהיו אולי כאלה שגם בפטירתו של אדם יגידו שהוא לא מיצה את היכולות שלו ולא הגיע לשלמותו. יהיו אולי כמה משונאיו ומקנאיו, שימצאו בו חסרונות גם סביב מיטתו. לכן צריך לדעת שהאדם נח על משכבו בשלום, הוא הגיע אל שלמותו, זו הנקודה שבה הוא השלים את מסעו בחיים.
כאמור, הגמרא מביאה אגדה זו גם במסכת ברכות, אך כאן היא חותמת בה את הפרק העוסק באבלות. אנו החיים צריכים להמשיך ללכת, ומי שנפטר מאיתנו – צריך לדעת שהוא הגיע אל שלמותו. הגמרא מוסיפה רק פרט אחד חשוב: תלמידי חכמים – גם בעולם הבא ממשיכים בתנועה האינסופית.
