אילמים בבית המדרש

נגיעה בסוגיית בעלי מוגבלויות ומקומם בעולם התורה ובחברה

חגיגה ג ע"א / חיים אקשטיין, יובל גרוסמן

הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי,
בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא,
ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן,
דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא -
הוו עיילי
ויתבי קמייהו,
ומניידי ברישייהו
ומרחשין שפוותייהו.
ובעי רבי רחמי עלייהו
ואיתסו,
ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה תלמודא.
(תרגום: שני אילמים גרו בשכונתו של רבי, בני בתו של ר' יוחנן בן גודגדא, ויש אומרים - בני אחותו של רבי יוחנן. בכל פעם שהיה נכנס רבי לבית המדרש, הם היו נכנסים ויושבים לפניו, מנידים ראשיהם ומזיזים שפתותיהם. ביקש רבי רחמים עליהם ונרפאו, ונמצא שהם למדו את כל ההלכות, המדרשים והתלמוד).

כמו כל חברה תקינה, גם החברה הישראלית מתמודדת רבות עם דילמות הקשורות לחריגים בחברה - בעלי מומים, נכויות, צרכים מיוחדים וכדומה. עולם התורה תורם גם הוא את חלקו לדיון, אך בדרך כלל המסרים התורניים בנושא יוצאים מתוך בית המדרש אל מחוצה לו. מה קורה בתוך בית המדרש פנימה? כל תלמיד מתחיל מכיר את רב יוסף ורב ששת העיוורים, אך כמה רבנים עיוורים מוכרים לנו מימינו אנו? ומה עם רבנים חרשים? והאם אנו מסוגלים בכלל להעלות על דעתנו תלמידי חכמים שאינם מעבירים שיעורים, מפני שהם אילמים?

אפשר לדון בשאלה זו מזוויות רבות, וכאן נעיין רק באגדה שלפנינו, שיכולה לפתוח עבורנו פתח לעמדתם המחשבתית של חכמי התלמוד.

א. סיפור המעשה

האגדה שלפנינו מובאת כחלק מדיון הלכתי. המשנה הראשונה במסכת חגיגה עוסקת במצוות ה"הקהל", המחייבת את כל עם ישראל. האמנם כל אחד ואחד חייב להשתתף במעמד זה? על אף תמונת האחדות המרשימה המשתקפת מהציווי על מעמד "הקהל" בתורה, מסתבר כי יש אנשים שפטורים מהשתתפות בו. ברשימת הפטורים מופיע גם האילם. הגמרא שואלת מדוע חובת ה"הקהל" אינה חלה עליו, ומשיבה כי הפסוק "למען ילמדו" פוטר את כל אלה שאינם יכולים ללמוד, ובכללם מי ש"מדבר ואינו שומע". הנחה זו, שלאילם אין יכולת ללמוד תורה, עשויה לצרום באזני קוראי מאמר זה, ואף הגמרא מסרבת לקבל אותה כמובנת מאליה. כראיה לכך שהאילם מסוגל ללמוד כמו כל אדם אחר, מביאה הגמרא את הסיפור שלפנינו.

ב. הנהו תרי אילמי

כאשר אנו נפגשים לראשונה עם דמותם של שני גיבורי הסיפור, אנו יודעים עליהם רק ארבעה נתונים: הם שנים, הם אילמים, הם מתגוררים בסמוך לרבי והם ממשפחתו של רבי יוחנן בן גודגדא.

הנתון הראשון אינו מספר לנו דבר, לכאורה, ואולי כלל לא היינו צריכים למנות אותו כאחד מהפרטים שהאגדה מספרת לנו על האילמים. באותה מידה האילמים יכלו להיות שלושה, או ארבעה, או אילם אחד בלבד, ובמקרה הם היו שנים. אולם יש לשים לב להבדל המהותי שבין שני בני אדם חריגים לאדם חריג אחד: סביר שאדם בודד יוולד עם מום כלשהו, או יסבול מתופעה יוצאת-דופן, אבל כששני אחים סובלים מאותה התופעה - זה כבר דורש הסבר.

אם לא מדובר בצירוף מקרים מצער, הרי שיכולים להיות שני הסברים לתופעה: הסבר משפחתי והסבר רוחני.

מהמקורות לא ידוע לנו על פגם גנטי במשפחתו של ר' יוחנן בן גודגדא, אבל ידועים לנו פגמים אחרים: לפי התוספתא (תרומות א, א, וכן בירושלמי) בניו של ר' יוחנן בן גודגדא היו חרשים, וכנראה גם אילמים, שכן כשחז"ל עוסקים ב"חרש שוטה וקטן" כוונתם לחרש-אילם. מלבד הבנים, כדאי לציין גם את מצבו של רבי יוחנן עצמו; מלבד ההתמודדות עם חרשותם של בניו (שמשתקפת גם באחת ההלכות היחידות שמובאות בשמו במשנה - "העיד ר' יוחנן בן גדגדה על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט" - הלכה שאולי ר' יוחנן נאלץ לקיים בעצמו) גם מצבו הכלכלי היה קשה, והגמרא מתארת אותו כעני מרוד.

נכדיו של רבי יוחנן, אם כן, נולדו למשפחה של חירשים-אילמים, ואין להתפלא על כך שגם הם נולדו עם נכות זו.

מנגד, יש אומרים שלא מקרה גרם לאילמות לפקוד את שני האחים, גם לא מקרה גנטי, אלא השגחה עליונה. הם לוקחים את האגדה שלנו לעולם הנסתר של התיקונים וגלגולי הנשמות. חידוש זה מופיע אצל כמה מהמקובלים, ולראשונה נזכר אצל הרמ"ע מפאנו:

"וסוד הענין אלו תרי אחין אלדד ומידד ולידתן היתה אז בדמעה מנשואין הנז', והם בסוד דמעת העשוקים מאחר דגט לא היה בלב שלם על כן נולדו אלמים, גם לסבה אחרת היו אלמים, כי פרשו נבואתן שלא ברשות, דלא כתיב לאמר"

כאמור, הזיהוי של האילמים עם שתי דמויות ספציפיות המוכרות שלנו (תופעה שכיחה אצל חז"ל ופרשניהם) לוקח את האגדה שלנו למקום מאוד מסוים. מהרגע שבו האילמים יצאו מאלמוניותם, לכאורה כבר אי אפשר ללמוד מהאגדה שלנו על היחס הכללי לאילמים בעולם התורה. הרי לא מדובר בסתם אילמים, אלא באילמים מיוחדים מאוד, נשמותיהם של אלדד ומידד המתנבאים במחנה. מובן שגם לפי הסתכלות זו יש עדיין מקום רחב לפרשנות של האגדה, אך פרשנות זו לא תהיה רלוונטית לכל האילמים באשר הם. נוכל לעסוק באגדה תחת הכותרת "אלדד ומידד בראי חז"ל", אך לא כחלק מבירור סוגית היחס לחריגים בבית המדרש.

אף על פי כן, אולי ניתן לומר כי גם לפי הרמ"ע מפאנו והבאים אחריו, דין נשמותיהם של אלדד ומידד כדין כל נשמה של אילם. ייתכן שזיהוי זה בא רק כדי לאפשר את כתיבתו של המשפט שכתבנו לעיל: לא מקרה גרם לאילמות לפקוד את שני האחים. כאשר אנו נתקלים באדם בעל נכות כלשהי, עלינו לדעת שלא גורל אכזר הביא אותו לידי כך, אלא רצון אלוקי. זה משפיע גם על היחס שלנו לאותו נכה: הוא ממלא תפקיד כלשהו שההשגחה ייעדה לו, אולי כתיקון אישי עבורו ואולי כתיקון עבור כלל ישראל - כולל אותנו. ייתכן שזו צריכה להיות נקודת המוצא שלנו בתחילת הסיפור, ובכל מפגש שלנו עם אנשים חריגים: יש סיבה נסתרת לחריגות זו.

הנתון השני שאנו יודעים על האילמים, הוא עצם האילמות שלהם. אי-יכולת לתקשר עם הסביבה באמצעות דיבור. אמנם לא מדובר בחסרונו של אחד החושים הנצרכים לקיומו הפיזי של האדם, לעומת פגם של עיוורון או חרשות, אבל מדובר בהעדר תכונה הנצרכת לקיומו הנפשי של האדם. מה שהופך את האדם לאדם הוא יכולתו לדבר, בכך הוא נבדל מבעלי החיים. "ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא". האילם מסוגל לראות, לשמוע, ללכת, לפעול, אבל את כל הדברים הללו יכול לעשות גם כלב או חתול. גם אם לא תמיד האילם יגדיר כך את הפגם שלו, נראה שלהעדר קומת האדם יש משקל משמעותי בין התחושות המלוות אותו. זאת מלבד הבעיה הבסיסית של חוסר תקשורת עם הסביבה, והתסכול הגדול של אדם שרואה את חברו ויודע מה הוא רוצה ממנו, אך אין ביכולתו להביע זאת.

הנתון השלישי הוא הקרבה הגיאוגרפית בין האילמים ובין רבי יהודה הנשיא. רבי הוא גדול הדור, הן בהנהגה המדינית והן בתורה. סביר להניח שכל אחד מאיתנו, לו היה זוכה לגור בקרבתו של רבי, היה עושה הכל כדי למצות את כל מה שאפשר מקרבה זו. לדבר איתו, להתבונן בו, ללמוד ממעשיו, ליצור קשר איתו. אלולא היינו זוכים לגור בסמוך לרבי, אבל הייתה עומדת בפנינו אפשרות לעשות זאת - רבים מאיתנו היו מוכנים לשלם מחיר גבוה כדי לרכוש דירה בשכונה של רבי. לאילמים, לעומת זאת, כנראה אין קשר עם רבי. הם אינם מנצלים את ההזדמנות האדירה שנפלה בחלקם, כנראה מפני שאין להם אפשרות לתקשר עמו. הם אינם מסוגלים אפילו להגיד לו "שלום" ברחוב. אולי זה מה שמושך אותם אל בית מדרשו של רבי, שם יוכלו להפיק משהו מקרבתם אליו.

לכל קשר של שכנות יש שני צדדים; דיברנו על מי שגר בשכונתו של רבי, ומה ביחס לרבי עצמו? במקומות רבים בש"ס מצינו שהרב פועל לטובתם של שכניו, בין השאר כאשר מדובר בבעלי פגמים למיניהם, שאולי איש לא יחוש לעזרתם מלבד אותו רב. ייתכן כי גם בסיפור שלנו, אנו אמורים לצפות מרבי להיות ער למצוקתם של האילמים, אלא שאולי בעקבות חוסר התקשורת ביניהם רבי כלל אינו מודע למצבם.

הנתון האחרון הוא הייחוס המשפחתי לר' יוחנן בן גודגדא. על סיפורה הטראגי של משפחה זו, הכולל גם עוני וחרשות בנוסף לאילמות, כבר דיברנו לעיל; נותר לנו רק לציין את מיקומו של ר' יוחנן בשרשרת ההיסטורית. מסתבר שר' יוחנן בן גודגדא לא הכיר את רבי, וגם לא רבותיו של רבי; הוא הכיר את הכהנים ואת הלוויים בבית המקדש.

תניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא. אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים. (ערכין יא, ב)

ברייתא זו מוכיחה כי ר' יוחנן בן גודגדא היה מן הלווים בבית המקדש, וכנראה היה מבוגר יותר מר' יהושע - בן הדור השני של התנאים. רבי, לעומת זאת, נמצא בקצה השני של תקופת התנאים, בדור החמישי. אפילו אם נאמר שר' יוחנן גודגדא היה צעיר יחסית בתקופת עבודתו במקדש, נצטרך לקבל את העובדה שנכדיו היו מבוגרים למדי כשלמדו אצל רבי, כמאה שנה לאחר החורבן. מידע זה עשוי להיות משמעותי בהמשך דרכנו, וכבר עכשיו מומלץ לדמיין את גיבורי הסיפור כצמד קשישים, כאשר אנו מנסים לצייר בדעתנו את הסיטואציה.

ג. לימודם של האילמים - עד קצה גבול היכולת

אחרי התיאור הבסיסי של שני האילמים, מספרת לנו האגדה כיצד הם היו נוהגים. איננו יודעים במשך כמה זמן הם עשו זאת, אך נראה שמדובר בפעילות קבועה, יומיומית. האילמים נמנו בין תלמידיו של רבי, אלא שלימודם התבצע באופן חריג, כפי שנבאר בהמשך. מתגלה לנו כי האילמים שלנו אינם סתם שני אנשים מן הרחוב, הם שייכים לעולם התורה - או לפחות רוצים להשתייך לעולם זה. יש בהם חשק עז ללמוד תורה אצל רבי. הם אינם יכולים להשתתף בלימוד העצמי בבית המדרש, המתבסס על לימוד בחברותא ללא רב, שכן בלתי אפשרי ללמוד כך מבלי לדבר, אך ההקשבה לרבי לכאורה אינה דורשת שום איבר תקין מלבד האוזן.

האם אפשר ללמוד בלי לדבר? ממקורות רבים בחז"ל עולה כי הדיבור הכרחי ללימוד. יש משמעות לרחישת השפתיים, לשיתוף הקול, להבעת הלימוד לא רק במחשבה. בהנחה ששני האילמים היו תלמידי חכמים, כפי שיתברר למפרע בסוף הסיפור, מסתמא הם היו מודעים לבעיה בלימוד ללא דיבור. הם נכנסו לבית המדרש מתוך ידיעה שלעולם לא יוכלו לקיים את מצוות תלמוד תורה כתיקנה. ואף על פי כן, הם מנסים ללמוד. האגדה מתארת בפירוט את מאמציהם: הם נכנסים, יושבים לפני רבי, מנדנדים את ראשם, מזיזים את שפתותיהם. מבחינת האגדה, רבי ביצע רק פעולה אחת - כניסה לבית המדרש, ולעומתו האילמים מבצעים ארבע פעולות. הם משתדלים לעשות כל שביכולתם כדי ללמוד; יושבים מול הרב כדי לקלוט היטב הן את תורתו והן את מעשיו, מניעים את הראש ואת השפתיים. גם הם, כנראה, מכירים את המקורות שציטטנו לעיל. גם הם יודעים שאין להם שום סיכוי ללמוד תורה כראוי, אך הם אינם מרימים ידיים. אם אי אפשר להכניס את התורה דרך הפה לכל האיברים, ננסה להזיז את האיברים ככל יכולתנו. אם קניין התורה דורש "עריכת שפתיים", נאלץ להסתפק בהזזת השפתיים ללא הדיבור.

ד. תפילת רבי - מידה כנגד מידה

בצד השני יושב רבי. מולו, מן הסתם, יושבים תלמידים לרוב, אך סביר להניח ששני האילמים בלטו ביניהם. קשה היה לפספס את התנהגותם יוצאת הדופן. אם אכן רבי הבחין בהם ובהשתדלותם, אולי זו הייתה הסיבה לתפילתו המיוחדת; כיוון שהם משתדלים ללמוד, ראוי כי גם הוא יעשה השתדלות מצידו, ויתפלל עליהם.

לכאורה, זאת הייתה יכולה להיות נקודת השיא של האגדה. אילו במאי קולנוע היה מביים את הסיפור, הוא בוודאי היה משקיע רבות בסצנה הזאת, מאריך אותה, מצלם מקרוב את פניו של רבי המתפלל ומוסיף מוזיקה דרמטית ברקע. הגמרא, לעומת זאת, מסתפקת בארבע מילים. השלב שבו מתרחש הנס הגדול, המהפך האדיר, הינו השלב הקצר והתמציתי ביותר באגדה. כאילו זה דבר של מה בכך - הצדיק התפלל על אדם כלשהו, והוא נרפא. אין זה מפתיע, כיוון שדרכם של חז"ל לקצר במילותיהם, אך נדמה כי באמת שלב זה אינו השלב המשמעותי באגדה. הגמרא אינה עוסקת בסתם "מעשי ניסים", היא באה לספר לנו בעיקר על השלב הבא.

ה. "ואשתכח דהוו גמירי..." - המהפך

כשהאילמים החלו פתאום לדבר, זה בוודאי היה מאורע מפתיע; אבל ההפתעה הגדולה יותר הייתה כשהתברר מה יודעים אותם אילמים. שני האנשים הפשוטים, שאיש לא ידע עליהם מאומה מלבד העובדה שהם מנסים ללמוד תורה, מתגלים פתאום כשני עילויים. הם עשו זאת, הם הצליחו ללמוד. מאמציהם העילאיים נשאו פרי.

אמנם, יש כמה מקומות בש"ס שיכולים להעיב על תמונת ה"הפי-אנד" שניסינו לשרטט זה עתה. תיאור המידע הרב שצברו שני האילמים נראה אמנם מרשים ומעורר התפעלות, אך הוא יכול ליצור גם רושם הפוך לחלוטין:

ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וספרי ותוספתא, ושכיב. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר! - אמר: היכי נספדיה? הי צנא דמלי סיפרי דחסר! תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל. (מגילה כח:)

תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין... רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא דתני ספרא וספרי והלכתא. (ברכות מז, ב)

שתי הדמויות הנידונות בסיפורים אלה, התלמיד האלמוני ור' מנשיא בר תחליפא, דומים בתיאורם לאילמים שבסיפורנו. גם להם יש ידע רב, בקיאים ב"ספרא, ספרי והלכתא", ובכל זאת הם מוצגים באור שלילי. אמנם הם מצטיינים בבקיאות מדהימה, אך שום מעלה אינה נזקפת לזכותם מלבד בקיאות זו. תלמיד חכם איננו ארון ספרים, ויכולת לצטט מקורות אינה מעידה בהכרח על כושר ניתוח, חשיבה מפותחת ויכולת פסיקה. אמנם, הביטויים בסיפורים אלה אינם זהים לביטוי המתאר את האילמים; חדי העין יוכלו להבחין שהאילמים היו בקיאים גם ב"כולה תלמודא", מה שאין כן בדמויות ממסכתות ברכות ומגילה. האם ה"תלמודא" הוא שעושה את ההבדל? תלוי כיצד נפרש מילה זו; היא יכולה להתפרש כהעלאת סברות, מה שיקנה לאילמים יתרון איכותי על אלה שגילו בקיאות בלבד, אך היא יכולה להתפרש גם כקבלת הלימוד במסורת. מההקשר נראה יותר שה"תלמודא" הוא הלימוד שקיבלו האילמים, ואם כן מדובר בסך הכל ברכיב נוסף במאגר המידע שבמוחם. הם לא הצליחו להשיג את כישרון הסברא והחשיבה העצמאית.

האם נקודת מבט זו הופכת את סוף הסיפור למאכזב? גם אם נתאכזב מכך שהאילמים רכשו "רק" בקיאות מופלגת, רבי מן הסתם לא חש אכזבה. הוא הרי ידוע בפעילותו הענפה לשימור התורה שבעל-פה, עריכת ששת המשנה היא מפעל חייו. ובכן, מה יכול להועיל למסדר המשניות יותר מצמד זקנים בעלי בקיאות בכל התורה שבעל-פה? כמה תלמידים נשארו מדורם של ר' יוחנן בן גודגדא וחבריו, שיכולים לשחזר את כל מה שנשנה מאז ועד דורו של רבי? גם אם האמוראים זלזלו באלה שאינם מפתחים את החשיבה שלהם, בתקופה ההיסטורית שבה אנו עוסקים - אנשים כאלה הם נכס לבית המדרש, ובייחוד לבית מדרשו של רבי.

אם כנים דברינו, המהפך בסוף הסיפור גדול משחשבנו; לא רק שהאילמים מתבררים כחכמים גדולים, אלא שגם היחס בינם ובין רבי מתהפך. בתחילה רבי נחלץ לעזרתם והתפלל עליהם, וכעת הם יכולים להחלץ לעזרתו במפעל שימור התורה, למען לא תשתכח מישראל.

ו. מסקנת הגמרא - האילם נשאר חריג

האגדה הסתיימה בסוף טוב: נוכחנו לדעת כי גם אילמים מסוגלים ללמוד תורה כאחד האדם. אולם אם נתבונן בדברי הגמרא בהמשך, אנו עשויים להישאר עם טעם רע בפה.

כזכור, בתחילת דברינו נגענו בסוגיה ההלכתית שבמהלכה מובאת האגדה שלנו. הגמרא הקשתה מדוע אילם אינו מחויב להשתתף במעמד לימוד התורה של כלל האומה, הרי יש לו יכולת ללמוד - כפי שמוכח מסיפורם של שני האילמים; אבל אי אפשר להגיע למסקנה שהאילמים חייבים במצוות "הקהל", שהרי המשנה פטרה אותם בפירוש. אם כן, מה הסיבה לפטור זה?

אמר מר זוטרא: קרי ביה למען ילַמדו.

על פי תירוצו של מר זוטרא, כדי להתחייב במצוות "הקהל" לא די ביכולת ללמוד, דרושה גם יכולת ללמד. לא ניכנס כאן לסוגיה הרחבה של היחס בין מצוות הלימוד העצמי ובין מצוות הלימוד לאחרים, ונסתפק כרגע בעובדה שבעית האילמים עדיין לא נפתרה לגמרי. הם עדיין סובלים מאי-יכולת להעביר את תלמודם הלאה. שני האילמים שלנו אולי סייעו לרבי במלאכתו, אך סיוע זה התאפשר רק בעקבות החלמתם הפלאית. לולא היו נרפאים מאילמותם, כל אוצרות התורה שרכשו היו נשארים חתומים בראשם, ואיש לא היה זוכה להנות מהם.

עם זאת, הסוגיה השיגה את מטרתה. האילם אמנם נשאר חריג גם בשלב המסקנה, ועדיין יש פער בינו ובין שאר החברה (לאור האמור בראשית דברינו, אולי פער זה נחוץ לשם תהליך התיקון שהאילם צריך לעבור), אך הפער מתבטא רק בתחום העברת התורה הלאה. ביחס ללימוד התורה עצמו, האילם מסוגל ללמוד ואף לצבור ידע רב.

ז. סיכום

שני מסרים עולים מדברינו עד כה. נראה כי גם חז"ל רצו להעביר אלינו את שני המסרים הללו, ולשם כך בנו את האגדה באופן שמדגיש שתי נקודות: האחת - המהפך שעוברים האילמים בסיפור, והשניה - הפירוט הרב של מאמצי האילמים בלימודם.

המסר הראשון מכוון כלפי יושבי בית המדרש - אסור להם לזלזל בחריגים בחברה. גם בעלי מומים, וגם בעלי צרכים מיוחדים, יכולים להשתלב בעולם התורה ואף להפוך לתלמידי חכמים. כל אחד יכול להיות הבקיא והמוכשר ביותר בחבורה, גם אם הדבר אינו ניכר כלפי חוץ. יתרה מזאת, לפעמים בעלי המומים יכולים אפילו לסייע לשאר יושבי בית המדרש בלימודם. צריך רק לתת בהם אמון, לפתוח להם את השערים ולעזור להם ככל האפשר. גם אם אין באפשרותנו להגיע למדרגות הגבוהות של רבי בתפילתו, עלינו ללמוד ממנו את הדאגה וההשתדלות למען האחר.

המסר השני מכוון כלפי החריגים בחברה - חובתה של החברה לקבלם אינה פוטרת אותם ממאמץ. לימוד התורה דורש שיתוף פעולה מצד כל איברי הגוף, ומום באחד האיברים עלול לפגוע בלימוד, בפרט אם הפגם הוא ביכולת הדיבור. החריג צריך להיות מודע לבעיה, לא לדרוש מבית המדרש להתאים את עצמו אליו מבלי שיצטרך לנקוף אצבע, אלא להשקיע ולהתאמץ כדי להדביק את הפער בינו ובין שאר הלומדים. אם ישתדל כמיטב יכולתו, הוא אכן יהיה ראוי להשתלב באהלה של תורה.

שני המסרים שונים זה מזה, ופונים אל שני גורמים אחרים, וכך כנראה ראוי להיות. המסר של הגמרא כלפי החברה הינו דו-סטרי, לא נכון לפנות רק כלפי צד אחד ולדרוש ממנו לבוא לקראת הצד השני. התנועה צריכה להיות הדדית. מטבע הדברים, שני המסרים יהפכו בפועל לאחד; ככל שיוצא-הדופן ישקיע מאמצים רבים יותר, גם החברה תתיחס אליו יותר בכבוד, מה שיגביר את המוטיבציה של יוצא-הדופן להצדיק את הכבוד שקיבל וכן הלאה.

מסקנת הגמרא מסייגת את מסקנת האגדה, ומזכירה לנו כי לאילם יש בכל זאת חיסרון שלא יוכל להשלים, אך אין זו סיבה להוציא אותו מבית המדרש. למרבה הצער, כאשר כל בני ישראל מתייצבים במעמד ה"הקהל" בירושלים, אין ביניהם שיוויון גמור; אך תמונה זו אינה משקפת לגמרי את מעמדו של האילם בעולם התורה, עדיין שמור לו מקום חשוב שם. עליו לעמול כדי להוציא לפועל גם את האות שלו בתורה.

הסוגיה העוסקת במצוות קבלת התורה על ידי כלל ישראל, מצווה בעלת משמעות הן בתחום התורני והן בתחום החברתי, באה לברר האם באמת כולם יכולים להיות שותפים בלימוד. לפי המסקנה, גם לבעלי המומים יש מקום בבית המדרש, אם כי הפגמים שלהם מקשים עליהם ללמוד כמו כולם. מעמד קבלת תורה בשלמות, מתוך שיוויון מוחלט, כמו במעמד הר סיני נטול העיוורים והחרשים, יגיע כנראה רק כאשר נשלים את כל התיקונים של פגמינו. אז ידלג כאיל פסח, ותרון לשון אילם.

ח. אחרית דבר: גם מדברים יכולים להיות אילמים

בשולי הדברים, ברצוננו להעלות נקודה נוספת - האם כל דברינו עד כה נוגעים רק לבעלי חריגות פיזית מיוחדת?

פתחנו בתיאור האילמים כאנשים שאיש אינו מכיר, שאין להם קשר עם הזולת. אנשים כאלה מתהלכים בינינו מדי יום. איננו מדברים אליהם, וגם הם אינם מדברים אלינו, אף שגם להם וגם לנו יש יכולת דיבור רגילה לחלוטין. המאבטח, הקופאית, פועל הניקיון, כל אלה ממוקמים דרך קבע במקומות המרכזיים בחברה, אך מנותקים ממנה. גם אנחנו, אף אם איננו נמנים בין בעלי המקצועות הללו, נוטים לפעמים לגזור על עצמנו שתיקה, ומעדיפים להימנע מתקשורת עם האנשים שסביבנו. אם רק נלמד ונדע ליצור קשר עם כל אדם, אולי עוד נמצא במקומות בלתי-צפויים צדיקים נסתרים חדשים, שבקיאים גם הם בכולה תלמודא. אולי גם הם, בתוככי ליבם, רוצים להצטרף אלינו למעמד ה"הקהל".