גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שו מדור "עלי הדף"
מסכת חגיגה
דף יז ע"א

בענין שבעת ימי תשלומין דעצרת והמסתעף

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, שנאמר (דברים טז, טז) "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה וכו' (יז, א).

ישנה חקירה יסודית בהגדרת "תשלומין כל שבעה" (-שעד מלאת שבעה ימים אפשר להקריב את קרבנות הרגל, שלמי חגיגה ועולת ראיה), דהנה בחג המצות וחג הסוכות – שיש להם תשלומין כל שבעה, הרי ימי התשלומין הם חלק מן החג עצמו, כי ימי חול המועד הם המשך של החג, כלפי מצוות החג וקרבנות המוספים, והם גם אסורים במלאכה (עי' תוס' חגיגה יח. ד"ה חולו - האם איסור מלאכה הוא מדאורייתא), ומה שאין כן בעצרת, ימי התשלומים כבר אינם חלק מן החג, ואין בהם שום דינים מן החג עצמו, ועל כן יש לדון האם הקרבת הקרבנות בימים הללו היא רק מדיני תשלומין, והיינו, שאם לא הקריבו הקרבנות בעצרת עצמה – נתנה התורה ימים אלו להשלימם, ואמנם לא נמשך שם הרגל על ימים הללו כלל, וכימי חול גמור הם נחשבים, ולכן לא יהא שייך בהם דיני וחובות החג אשר לא יהא שייך כלפי דינים אלו המושג של תשלומי החג, אחרי שמצד עצמם אין בהם שום קדושה, והרי הם ימים של חול ממש. מאידך י"ל, כי הגם שחג העצרת אינו אלא יום אחד, מ"מ ימי התשלומין נחשבים כחלק מן החג – ועכ"פ כלפי דינים מסוימים, שיהא שייך חלק מדיני החג וחובותיו בימים הללו, גם שלא מצד חובת התשלומין, וכדלהלן.

ענין זה נדון לגבי הלאו ד"בל תאחר", שאסור לאחֵר תשלומי קרבנות נדר ונדבה אחרי שלש רגלים, וכאשר הרגל האחרון הוא עצרת יש לדון האם ניתן לאחר הקרבת הקרבנות עד עבור ימי התשלומין, דהנה הרמב"ן (סוכה מח.) כתב כלפי עצרת שיש לה תשלומין כל שבעה: "אפילו הכי כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולרבי מאיר עובר בבל תאחר", וכ"כ הריטב"א (שם מז. ד"ה רגל), ואילו ה'טורי אבן' (ר"ה ו. ד"ה אלא וולדה) כתב: "דאע"ג דעצרת אינו אלא יום אחד, אפילו הכי הואיל ויש לה תשלומין כל ז' לענין ראייה וחגיגה, דינו לענין בל תאחר כשאר רגלים ומשך זמנו כל ז' לענין בל תאחר", ויתכן ששאלה זו תלויה בחקירה הנז', כי דעת הראשונים היא, שימי התשלומין אינם נחשבים כהמשך הרגל כלל, ואין בהם רק דין תשלומין על חובת הקרבנות של החג עצמו, וכלפי בל תאחר הדבר תלוי ברגל עצמו, ובעבור יום הרגל איחר קרבנותיו, ואילו הטו"א סובר שהרגל עצמו נמשך בימי התשלומין, ועל כן אין הדבר נחשב כמי שאיחר קרבנותיו.

נידון נוסף שיש לתלות בזה הוא כלפי ברכת שהחיינו, דהנה ה'מגן אברהם' (סי' תעג סק"א) כתב לענין ברכת שהחיינו בליל התקדש חג הפסח: "ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה, והוא הדין בכל יו"ט", ומשמעות דבריו היא שגם בעצרת הדין כן שאם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעת ימי התשלומין (עי' פמ"ג שם), וכן כתב להדיא ה'חק יעקב' (שם סק"א): "ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים, מ"מ יש לה תשלומין כל שבעה", וה'אליה רבה' (סי' תצד סק"ד) הרבה לתמוה עליו. ולדינא כתב הפמ"ג (א"א שם וכן בסי' תצד א"א סק"ד) ספק ברכות להקל, וכן פסק המשנ"ב (סי' תעג סק"א), וב'שער הציון' (שם סק"ה) כתב בביאור פסקו: "כתבתי כן לאפוקי ממה שכתב החק יעקב דבעצרת יש לו תשלומין כל שבעה, וכונתו משום דלענין קרבנות יש לו תשלומין, הכי נמי לענין זמן, ולענ"ד לא נהירא כלל, דבודאי אם יעשה הזמן לרגל יעבור על בל תוסיף, ואיך יברך שהחיינו על זה הזמן", ותמיהתו היא, הלא ברכת שהחיינו היא על הזמן של הרגל, ואם יעשה אדם אחד מימי התשלומין לזמן של רגל הרי יעבור על בל תוסיף, ומוכח מכן שימים הללו הם ימי חול רגילים, ולכן לא שייך לברך ברכת שהחיינו. ויתכן שדעת המג"א והחק יעקב היא, שבמה שנתנה התורה ימי שבעה לתשלומין, פירוש הדבר הוא, ששם הרגל עצמו נמשך בימים אלו, והגם שאין בהם איסור מלאכה וחובת מקראי קודש, בכל זאת נחשב הדבר שקדושת החג נמשכת, ולכן שפיר שייך לברך ברכת שהחיינו בימים הללו (עי' שו"ת 'ראשית ביכורים' ח"ב סי' ד).

נידון נוסף שיתכן לתלות בזה הוא כלפי מה שמצינו במס' סוכה (נה:) שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, כדאיתא: "תנו רבנן, מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים ("כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, ועורות של עולות ראייה, ומוספי צבור ושעירי חטאות", רש"י ד"ה אימורין), תלמוד לומר (דברים יח, ו) 'ובא בכל אות נפשו ושרת', יכול אף בשאר ימות השנה כן, ת"ל (שם, ה) 'מאחד שעריך', לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד", וכתב ה'ערוך לנר': "נסתפקתי בעצרת שיש לו תשלומין כל שבעה אם גם בזה זוכין כל המשמרות כל ז' הימים", עי"ש מה שדן בזה. ויתכן ששאלה זו תלוי' בחקירה האמורה, כי אם ימים הללו נחשבים מצד עצמם ימי הרגל, שפיר י"ל שכל המשמרות שוות בה, אחרי שעדיין נמצאים בימי הרגל עצמם כמו בשבעת ימי הפסח וסוכות, ואם נחשבים כימות החול רגילים, מה שייך לומר שיהיה דין המשמרות כמו בימי הרגל, שיהיו כולם שווים באימורי הקרבן.

עוד יש לתלות בנידון האמור, הא דמבואר בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונ"א סי' ה אות נד), שמחמת דין זה של שבעת ימי תשלומין בעצרת, ניתן לקיים בשבעת ימי התשלומין מצות קבלת פני רבו, ולכאורה שאלה זו תלויה גם בהנ"ל, כי אם הימים עצמם אינם ימי רגל, מה שייך מצות קבלת פני רבו בימי החול, ואילו מפאת חובת תשלומין – לא מצינו שישנה חובת תשלומין על מצות קבלת פני הרב, אמנם, אי נימא שקדושת הרגלים נמשכת בשבעת ימי התשלומין, שפיר י"ל שישנה מצות קבלת פני הרב בימי התשלומין.