ספק ויבם / יבמות לז ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
שנינו במשנה בראשית הפרק:
"ספק בן תשעה לראשון, ספק בן שבעה לאחרון - יוציא, והולד כשר, וחייבין באשם תלוי".
הגמרא בדפים ל"ז-ל"ח עוסקת בספק זה לגבי זהותו של הולד, וזאת הן במישור הנוגע לזהותו האישית ומעמדו ההלכתי, והן במישור הנוגע להיבט הממוני ומעמדו בחלוקת הירושה המשפחתית. בראשית הדיון מבקשת הגמרא לברר על פי כללי בירור ספיקות את מעמדו של הולד. מחד גיסא, רוב נשים יולדות לתשעה, ועל כן יש להניח שהוא בנו של הראשון. מאידך גיסא, רוב עוברים ניכרים לאחר שלושה חודשים, ובאישה זאת ככל הנראה לא הבחינו בהריון עד פרק זמן ארוך יותר. כך או כך, דין המשנה הוא שהוולד המסופק כשר לבוא בקהל, שכן אם הוא בנו של ראשון הוא ולד כשר, ואם איננו בנו של ראשון, משמע שאימו היתה זקוקה לייבום, והוא בן כשר לשני. בברייתא נאמר שוולד זה כשר אפילו לשמש בכהונה גדולה.
התוספות (ד"ה ראשון) מסבירים דין זה: אמנם באופן עקרוני יש צורך שיהיה 'בנו מיוחס אחריו', אך זו דרישה מדרבנן, בהקשר של שני אנשים אשר באו בזנות על אישה אחת. במקרה שלנו, לעומת זאת, כאשר היבם ייבם כדת וכדין, העובדה שאיננו יודעים בדיוק מי אביו של הכהן שנולד אינה גורעת מכהונתו.
מחציתה השנייה של הסוגיה (לז ע"ב-לח ע"א) עוסקת בהשלכה הממונית של הולד המסופק: אם הוא בנו של ראשון, הרי הוא יורשו, אך אם הוא בנו של שני, נמצא שהשני יורש את אחיו המת, ולוולד אין כלום. הגמרא פוסקת בזה דין 'יחלוקו'. התוספות (ד"ה וממון) טוענים שאף שבסוגיות אחרות מצאנו מחלוקת בין סומכוס לחכמים ביחס לפסיקת יחלוקו בספק ממון, הכא כולי עלמא מודים. הרשב"א (ד"ה הא דאמרינן בספק ויבם) מסביר זאת על פי השלב הקודם בסוגיה: היות שבדיני הרוב אכן מצאנו סתירה חזיתית בין רוב נשים יולדות לתשיעי ורוב הריונות ניכרים לשלישי, הספק כאן הוא מהותי, אין בו כל חזקה, וממילא דין החלוקה הוא מחויב המציאות.
מה הדין כאשר מת היבם לאחר מכן, וכעת עומד בפנינו הספק ומבקש חלק בנכסיו, שכן ייתכן שהיה אביו? הספק טוען ממה נפשך: אם הנ"ל הוא אבי, אחלוק בכל נכסיו; ואם איננו אבי, שישיב לי את מחצית נכסי אבי המנוח! ר' ירמיה סבור שטענה זו לגיטימית, והוא אכן זוכה בנכסים. רבי אבא, לעומתו, פוסק "קם דינא" - לאחר החלוקה מכוח הספק, הפכה מחצית הנכסים להיות של היבם לגמרי, וכעת יש התדיינות חדשה בין הספק לבין בני היבם. בהתדיינות זו הוא מפסיד משום שהבנים דורשים שיביא ראייה שאחיהם הוא, וכמובן אין לו הוכחה כזאת.
התוספות והרשב"א סבורים, שחידושו של רבי אבא תקף דווקא כאשר 'היבם' ו'הספק' חלקו את הנכסים בפועל, אך אם הם לא הספיקו לחלק עד שמת היבם, הספק יכול להוציא מיורשי היבם בטענה זו של ממה נפשך. התוספות כותבים זאת בקצרה, והרשב"א מאריך יותר בהוכחות.
נראה, שלפנינו אמירה חשובה ביחס לפסיקה לחלוק: על פי האמור, פסיקה זו איננה מתורת ספק, אלא קובעת את הדין ברמה המהותית. על כן, לאחר פסיקה זו, שוב לא ניתן "לפתוח את הדיון" מחדש, ולטעון טענות ממה-נפשך. זהו פשר המושג "קם דינא", המשקף תפיסה יסודית בעניין יחלוקו. אמנם, תפיסה זו אינה מוסכמת. בשו"ת תרומת הדשן (סימן ש"י; וראה את אשר דן הש"ך בדבריו בסוף "תקפו כהן" בכללי קים לי) פירש את פסיקת קם דינא בדרך שונה לחלוטין:
"ופסקו רוב המחברים כרבי אבא. ונראה הטעם דודאי סברא היא לעולם דשקיל ספק ממאי נפשך, אלא היכא דפליג כבר על פי הדין אסח דעתו ונתייאש מאותו חלק דשקל יבם ונעשה אותו חלק ליבם כשאר ממונו ששוב לא יוכל לחזור עליו ממאי נפשך".
אין כאן התייחסות לכוח בית הדין ולמשמעות פסיקתם, אלא לאי-החזקתו של הספק באותו ממון - משעה שנפסק יחלוקו בשעה ראשונה, היה ייאוש מדעת מכל תביעה עתידית. על פי גישה זו, אין לראות בפסיקת יחלוקו קביעה חלוטה מצד עצמה, ועל כן יש להסתייע באותו יאוש מדעת.
