עבירה לשמה / יבמות לט ע"ב

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בגמרא (לט ע"ב) הובאה אחת המחלוקות החשובות והמעניינות בדיני ייבום:

תניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים: 'יבמה יבא עליה' (דברים כה, ה) - מכל מקום.

מהו טעמו של אבא שאול? מדוע מי שמייבם "לשם נוי" נחשב כאילו פוגע בערוה?

יש שביארו את עמדתו של אבא שאול מתוך הבנת דין ייבום כמצוות עשה אשר דוחה מצוות לא תעשה. כך למשל כתב ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (סי' לו) שכאשר אדם מקיים מצווה בלי כוונה אין "קיום" של המצווה. ממילא, במקרה כזה לא נאמר הדין ש"עשה דוחה לא תעשה" ואיסור אשת אח נשאר בעינו.

אמנם הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) ביאר שלדעת אבא שאול דין יבום הוא לא בבחינת "עשה דוחה לא תעשה" אלא חלק מדין "עבירה לשמה". וכך כתב הרב קוק בביאור החילוק בין המושגים:

הוראת שעה ודאי שפיר נקראת בשם עבירה מצד עצמה, אלא שהמצוה היא יותר גדולה ממנה ומכרעתה... דיש מצוה ועבירה והמצוה היא גדולה יותר ומכרעת, ובכה"ג מקרי בשם עבירה לשמה. והוא הדין כשעושים למיגדר מילתא, דהוי לא בכלל היתר אלא בכלל דיחוי.

ויותר מחולקים הם היסודות של המצוה והעבירה בזה מסתם דיחוי, למשל, של עשה דוחה לא תעשה או של דיחוי טומאה בצבור, שמתקרבים ביחד הכוחות ובטל כח החטא שיש בזה לגמרי, ובדבר שהותר רק למיגדר מילתא הדבר עומד בצורתו, אלא שהזכות מכריעה, ומשום הכי צריך שיכון לשם שמים, ועל זה אמרו גדולה עבירה לשמה. ואולי אבא שאול סובר שגם גבי יבום העבירה היא בעינה, והמצוה מכרעת, משום הכי בעי דוקא לשם שמים, אבל לשם נוי ולשם ממון הרי זה פוגע בערוה.

הרב קוק מסביר שיש מקומות בתורה שבהם האיסור נדחה ומתבטל לגמרי מפני המצווה (טומאה בציבור, עשה דוחה לא תעשה), אך יש מצבים שהם האיסור לא מתבטל, ולמרות זאת ראוי לעבור על האיסור לשם קיום מצווה חשובה ממנו. מצבים אלו נקראים "הוראת שעה" או "עבירה לשמה", ובהם יש צורך בכוונה לשם שמים כדי שהזכות תכריע את האיסור.

עיקרון זה נמצא גם בדברי הושע (א, ד):

כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא.

על פי הרד"ק (שם):

ולמה אמר דמי יזרעאל הדמים אשר שפך ביזרעאל מבית אחאב, ואף על פי שעשה בזה הדבר הישר בעיני ה' כיון שהוא לא שמר ללכת בתורת ה' ולא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט נחשבו לו הדמים ששפך לדם נקי.

כלומר, כאשר אדם מבקש לקיים "עבירה לשמה" עליו להיות בטוח בטהרת כוונותיו, וכאשר יהוא עצמו חוטא הוא מוכיח שהריגת אחאב לא נעשתה מתוך מקום טהור.

הקצנה של גישה זו אפשר למצוא בדברי החפץ חיים (שמירת הלשון, שער התבונה פרז יז) בשם הסמ"ק:

גַּם צָרִיךְ לַחֲקֹק בְּנַפְשׁוֹ אֶת מַה שֶּׁכָּתַב בַּסְּמָ"ק בְּסִימָן רפ"ג בְּשֵׁם רִיבָ"א, דַּאֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁמִּצְוָה לְהָרְגָן, כְּמוֹ הָרוֹדֵף אַחַר הַזָּכוּר וְאַחַר נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְאַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, זֶה שֶׁהוֹרְגָן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר אַחַר כָּךְ מֵאָבָק שֶׁלָּהֶם. כִּי אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִכָּשֵׁל הַהוֹרְגָם בַּעֲבֵרָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, יֵחָשֵׁב לוֹ אוֹתוֹ הַנֶּהֱרָג לְדַם נָקִי. וּרְאָיָה מִיֵּהוּא, שֶׁנֶּעֱנַשׁ בִּדְמֵי בֵּית אַחְאָב, אַף עַל פִּי שֶׁצִּוָּה לוֹ הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' לְהָרְגָם, לְפִי שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה שֶׁל בֵּית אַחְאָב. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וּמִדְּבָרָיו שֶׁל הַסְּמָ"ק נִלְמַד, דְּהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אִם אֶחָד יַעֲנִישׁ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁל עֹנֶשׁ, בְּהַכָּאָה אוֹ בְּהַלְבָּנַת פָּנִים אוֹ בְּסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם בָּזֶה הָיָה הַדִּין עִם הַמַּלְבִּין וְהַמְסַפֵּר, אַף עַל פִּי כֵן יֵדַע בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁאִם הוּא עָבַר גַּם כֵּן מִכְּבָר עַל זֶה הָעִנְיָן גּוּפָא, אוֹ שֶׁיַּעֲבֹר לְבַסּוֹף עַל זֶה, יֵחָשֵׁב מִמֵּילָא צַעֲרוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, שֶׁהִלְבִּין פָּנָיו אוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, לְדַם נָקִי, וְעָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ עָלָיו כְּמוֹ עַל הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּתוֹרַת ה' וּבְמִצְוֹתָיו.

החפץ חיים כותב, בעקבות הסמ"ק, שגם אם אדם מספר לשון הרע מתוך כוונה טהורה, אם יש בו עצמו שמץ מאותו עוון הוא עתיד להיענש על כך.

יש משהו מטריד בגישה זו. שהרי היא משתקת את האדם ומונעת ממנו לעשות את הדבר הנכון, בשל החשש משמץ של חטא שקיים בו. יתר על כן, המקור המפורש הקדום ביותר לגישה זו הוא דווקא הסיפור המפורסם מן הברית החדשה שבו בית הדין מבקש לסקול אישה נואפת ואותו האיש אומר להם "מי בכם חף מפשע הוא ידה בה אבן בראשונה".

לכן נראה לדייק ולהבחין בהבדל המהותי שבין דבריו של אותו האיש לדברי רבותינו. כאשר העונש מוטל ומתבצע על ידי בית הדין, דעת תורתנו היא שיש לבצע את העונש גם אם המבצעים אינם טהורים לחלוטין. אך כאשר אדם פרטי הופך את עצמו לבית דין ומורה לעצמו היתר לפגוע בחבירו לשם שמים, זהו מקרה חריג שבו רק אדם טהור ונקי יכול להצביע על עצמו כשליח אלוקי ולפגוע באדם אחר בשם ה'.