אכילת קודשים / יבמות מ ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
אבא שאול מבין שמהפסוק בספר דברים (כה, ה) עולה כי ביאתו של היבם צריכה להיעשות לשם מצווה. כלומר, הסיום צריך להיעשות לשם מצווה ולא לשם דבר אחר. המסקנה העולה מדבריו היא שמעשה היישום של הייבום איננו מעשה רשות אלא מצווה ומעל כן הוא עדיף מחליצה. בהמשך, על הפסוק המובא בסוגייתנו בעניין אכילת הכוהנים את הקודשים, נשאלה השאלה האם קיימים שני סוגים של אכילה:
מאי תרי גווני איכא
רש"י ובעלי התוספות בסוגייתנו התייחסו לשאלה מדוע לא לפרש את עניין זה כמו שפירושו בייבום - האם האוכל אכל לשם מצווה או שלא כיוון באכילתו; כלומר, שלמעשה הפסוק בא ללמד אותנו שעל הכהן לאכול את שיירי המנחה לשם מצווה דווקא.
ניתן לחלק בין ייבום לאכילת קדושים. אם בייבום אדם לא כיון לשם מצווה, אז לפי דעת אבא שאול אותו אדם עובר על איסור אשת אח; לעומת זאת, לאכילת קודשים אין משמעות לשאלה אם כיון לשם מצווה או שאכל סתם, משום שהמצווה באכילת קודשים טמונה בעצם האכילה. על כן, ניתן לומר שאף לדעת מי שסבור שמצוות צריכות כוונה, שבאכילת קדושים אין צורך בכוונה. הסיבה לכך היא משום שמהגמרא אנו למדים שהמצווה היא האכילה עצמה, זאת בשונה משאר המצוות שבהן העיקר הוא מעשה האדם. הבדל זה הוא שמסביר מדוע אין הפרש בשאלה האם אותו אדם שאוכל מכוון במעשהו או לא, ואם הקודשים נאכלו קוימה המצווה.
