דיוק וחידוש ברש"י
מסכת יבמות דף לז
עמוד א
רש"י ד"ה באורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת: לצפרא הדר ביה. ושמעתי מפיו שאינה חולצת:
בגמרא נאמר (מתחיל בדף לו:) ואיתמר מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת רב משרשיא משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת אמר ליה רבינא לרב משרשיא באורתא אמר רבא הכי ובצפרא הדר ביה א''ל שריתו יהא רעוא דתשתרו אף תרבא.
במסכת שבת דף קלו: מובא גם כן כל מהלך הסוגיא דכאן והשקלא וטריא שבין רבינא לרב שרביא/משרשיא גבי דברי רבא, וכן מצאנו בעוד כמה מקומות כעין זה באורתא אמר הכי ובצפרא הדרי ביה, בש"ס בביצה כד: ובב"ק עא., בביצה מנמק את סיבת אי ידיעת החזרה מפני שלא היה בבית המדרש כשחזר בו, ובב"ק רב נחמן עצמו מנמק את העניין שחזר בו כי בבקר היה מיושב יותר דעתו שאכל בשר, בכל אופן בענין המחלוקת מה אמר רבא הן כאן והן בשבת רש"י לא מרחיב או מנמק סיבה, וכן לגבי אמירתו של רבינא לרב שרביא מסביר רש"י בשבת וכאן לא חזר על פירושו, ועוד שינויים באופן של דברים שפירש שם וחזר עליהם בשינוי כאן, וכך פירש רש"י :
לאורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת דאחת זו ואחת זו חולצת: ולצפרא הדר ביה. ואמר אשת כהן אינה חולצת: אמר ליה. רב שרביא לרבינא: שריתוה. בלא חליצה ועבריתו אדרבן שמעון יהא רעוא דתשרון חלב באכילה:
ונפרט החילוקים, ושינויי הלשון ברש"י: הראשון, שבשבת רש"י מפרש מה רבא אמר לאורתא, ולא כפי שמקצר כאן - כדקאמרת. החילוק השני ששם מפרש בדיוק מה אמר כשחזר בו, אשת כהן אינה חולצת, וכאן קיצר שאינה חולצת. ולמעשה רש"י היה יכול לשתוק מלפרש כלל את החזרה שהיא מאוד ברורה ומובנת מאליה, אחר שמפרש מה אמר לערב, אלא שיש חילוק רש"י נוסף באופן שמסביר שחר בו, בשבת כתב ואמר אשת כהן וכו', וכאן כתב שמעתי מפיו, והחילוק האחרון שנכתב לעיל שבשבת מתרגם מה פירוש המילים אמר ליה שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא, וכאן לא פירש,
הנראה שיסוד הדברים כפי שנראה כמה פעמים מדרכו של רש"י הסותם ומפרש במקום אחד כך ובמקום אחד משנה לשונו, הוא להאיר את השקו"ט וביטויי הלשונות באופנים האפשריים שיתכן להעמיד את הדברים ולסבר את האוזן, מאחר והגמרא סתמה בשונה ממסכת ביצה ששם נאמר נימוק בגמרא מדוע החולק לא ידע שהרב חזר בו מפני שלא היה בבית מדרש בבקר, וכן בב"ק רב נחמן מנמק לרבא מדוע הוא חזר מדבריו שאמר בערב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, ומפרש רש"י דלא אכלי בשרא דתורא. לא דקדקתי טעמו של דבר:, והתוספות פירשו - דלא אכלי בשרא דתורא. שרוי בתענית היה:
ונראה שרב נחמן היה מקפיד לאכול בשרא דתורא שיהיו לימודו מיושב וזה מה שענה לתלמידו רבא, שככל הנראה למד ממנו הנהגה זאת, וכדאיתא בברכות מד: א''ל רבא לשמעיה כי מייתית לי אומצא דבישרא טרח ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך, והיה רוצה לאכול אומצא בשביל לימוד מיושב, וכן איתא בבא בתרא כב. אביי אמר אנא ענישתיה דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא, עוד מאמר של רבא בענין בשר ותורה (בעירובין כא:) מתקיף לה רבא מי כתיב לעג להג כתיב אלא כל ההוגה בהן טועם טעם בשר,
כאן יכול להיות שרבינא משתמש בלשון לאורתא אמר הכי ולצפרא הדר ביה, לא כדי לומר שכך באמת היה אלא כביטוי, וכנראה רבא כבר נתבקש לישיבה של מעלה, ולכן לא יכלו לחזור לשואלו מה סבר, וזה רומז רש"י כאן "שמעתי מפיו" על פי דברי הגמרא במסכתינו (דף צז ע"א) דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת''ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, וכן המילה "שמעתי" נמצאת כמה וכמה פעמים במסכת יבמות בענין שמועה מהרב, והיא היא הסיבה לכך בגלל שמימרא זו של הרשב"י נכתבה במסכת זו, כמוה הייבום שהוא שם ושארית לנפטר בעולם כך דברי התורה, לעומת זאת במסכת שבת הגדולה נמצא פעם אחת בלבד הלשון שמעתי זו ולא שמעתי זו, אבל הלשון "אמר" שרש"י פירש שם היא גם מפני שמצאנו את מעלת האמירה במסכת שבת (קה ע"א) אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה, ונראה שרש"י בעקבות לשון זה (לשון נופל על לשון) מסביר בסמיכות בדף קח ע"אואין דנין ערלתו מערלת. דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה:וזה מה שרש"י לומד מכך דקדוק לדעת מה נאמר ואיך נאמר, כי הרי בהדר ביה שנאמר בביצה המחלוקת היא בחילוף תיבה אחת וכן היא הדיעות לא רחוקות כל כך, מתירין בטלטול, מתירין באכילה, כאן גבי החליצה התוצאה היא חילוק גדול מאוד האם יכולה להינשא לכהן או לא, ועל כן דקדק רש"י בהסברו לכתוב בדיוק מה אמר באורתא ומה אמר בצפרא, ואמנם כאן ביבמות סמך רש"י כבר על דבריו בשבת אלא שהוסיף הלשון שמעתי מפיו שבזה יובן למה לא יכלו לשוב ולשאולו.
ומכאן נבוא להסביר מדוע בשבת תירגם רש"י את הביטוי שריתוה יהא רעו דתשרו תרבא, וכאן סתם כדרכו של רש"י בביטוים היכולים להתפרש באופן של פגיעה או ח"ו זלזול שלא מפרש כלל, ובכל זאת כאן ביבמות הביטוי היה מובן יותר כפשוטו מפני תוספת המילה "אף" - דתשרו אף תרבא, אבל בשבת מפני שלא נאמר אף, וכן בדף קח ע"א (באותו ענין שאוזכר לעיל) איתא שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא וכו' א''ל מאי שמך קרנא א''ל יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה, ורש"י לא מפרש מה בדיוק אמר, והדבר ברור שהוא באופן שלילי, אלא שרומז לכך בדבריו תיפוק קרנא בעיניה. הבין בו שלנסותו בא: לפיכך היינו יכולים לחשוב כאן שיש פה אמירה הקשורה בשמותם מפני שהגייתם דומה, רבינא, שרביה, רבא, תשרו תרבא, לכך הסביר רש"י מה תרגום הדבר, ובכל זאת קשה לפרש הדבר אם אומר רב שרביא זאת בלשון שלילית, ואפשר להוסיף שהרי פסיקת ההלכה היא להיתר שאשת כהן אינה חולצת, ועל כן יתכן שרב שרביא קיבל את דברי רבינא, ואמר יהי רצון שכח דהיתרא שלכם יהיה כל כך חזק כמו שהבאתם את דברי רבא להתיר אותה לכהן, כך על פי תורה תוכלו למצוא היתר באכילת חלב, וכפי שכתב רבי שמשון פינקוס זצ"ל בספרו תפארת תורה על הפסוק הבה נתחכמה לו, ובלשונו, ונראה שזהו עומק בדברי חז"ל (ברכות ס) כח דהתירא עדיף ליה, משום שעל ידי איסור קיימת מצוה פלוני, ובהיתר קיימת חידוש בתורה שהוא ענין גדול מהכל, וכן א"ל שריתו יהא רעוה דתשרו אף תרבא, (הלואי שתתירו גם איסור חלב), משום שבאיסור חלב יש לך קיום לאו של חלב, ואם תתיר, אין הכי נמי שלא תוכל לקיים לאו של חלב, אבל יש לך כנגדו חידוש בתורה שהוא עולה על לאו דחלב הרבה, ועושה נחת רוח לפניו יתברך, שכן ההלכה - תלמוד תורה כנגד כולם,
ואפשר להטעים הדבר באופן נוסף, על פי דברי רב נחמן (בביצה) בנימוק שחזר בבקר מדבריו כפי שרש"י מסביר ביטוי לשונו דלא אכלתי בשרא דתורא לא דקדקתי טעמו של דבר, ושם היה הדבר שעל ידי שדקדק החמיר, ודימה זאת לאכילת בשר, כאן הרי החזרה הייתה שדיקדק והתיר, כח דהתירא עדיף זה הוא דימוי אכילת החלב, שהוא המובחר, וכפי שרש"י אומר (בראשית מח יח)חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא:וכן ב(ויקרא ג ט) חלבו. המובחר שבו, ומהו, זה האליה תמימה:
