או הודע אליו חטאתו / יבמות פז ע"ב
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בפרשיית קרבן החטאת נאמר (ויקרא ד, כז-כח):
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ.
מן המילים "או הודע אליו חטאתו" למדו חז"ל על אופן הידיעה בה נודע לאדם שחטא המחייב קורבן בקרבן, וכך נאמר בסוגייתנו (פז ע"ב):
תניא: או הודע אליו חטאתו - ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר: או הודע אליו, מכל מקום.
בחלק הראשון של הברייתא דורשים חז"ל מן המילים "או הודע אליו" שהאדם עצמו צריך לדעת שחטא, ואין תוקף לעדות חיצונית. מאידך, בחלק השני של הברייתא נאמר שכאשר האדם אינו מכחיש הוא חייב בקרבן. ממילא עולה השאלה: מהו היחס המהותי בין שני חלקי הברייתא?
אפשרות אחת היא לומר שהסיפא של הברייתא מנטרלת את הרישא, ולמעשה די בעדות חיצונית כדי לחייב את האדם בקרבן. אמנם כאשר האדם מכחיש שחטא אין אנו מחייבים אותו בעל כרחו, וכך ביאר זאת הרמב"ן בסוגייתנו (פז ע"ב):
דרחמנא אמר ולא שיודיעוהו אחרים, דכיון דמילתא דנפשיה היא וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, מה יש לבית דין עליו, אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר, ואי לאו לא יתכפר.
אמנם אפשר להבין שהרעיון המובע ברישא נשאר בתוקף, ואין אנו מחייבים אדם אלא כאשר הוא יודע ומכיר באופן פנימי בכך שחטא. לפי הבנה זו, הסיפא חידשה רק שכאשר אדם שומע עדות ואינו מכחיש - הדבר גורם לכך שהוא עצמו יידע שחטא. וכך כתב הריטב"א (שם):
מדכתב רחמנא אליו שמעינן דבעי קרא שיהא נודע אליו ושיהא לבו סומך לדבר, ומדכתיב לשון או הודע ולא כתיב או ידע, שמעינן מיהא דכל שאינו מכחיש הא חשיבא כידיעה אליו.
הריטב"א מדגיש שיש צורך בידיעה פנימית של האדם, והעדות החיצונית רק גורמת לכך שתהיה "ידיעה אליו".
בפשטות נראה ששאלה זו עומדת בבסיס מהלך סוגייתנו. בתחילת הסוגיה, הגמרא ניסתה להוכיח מן הברייתא שעד אחד נאמן באיסורים, ונראה שהבינה שהחיוב מתבסס על נאמנות העד, ואילו בסוף הסוגיה דחתה הגמרא את ההוכחה והסיקה שהחיוב נובע משתיקת האדם שהיא כהודאה.
מדוע יש צורך בהכרה אישית של האדם בכך שחטא, ולא די בדיני נאמנויות של כל התורה כולה? בעל השם משמואל (ויקרא תרעג) ביאר זאת באופן הבא:
דהנה דעת הוא מבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין... והיינו שיודע שנפרד מהקדושה. אך אם האדם יש לו דעת ומרגיש עד כמה מגיע הפגם והוא נפרד ממקור החיים והוא כאיש אובד עצות ועומד מלא בושה והכנעה מרחוק, זה עצמו מרחיק ומבדיל ממנו את העבירה שעל כל פנים לא תהיה דבקה בו, דכמו שהוא עומד מרחוק, כן נעשית העבירה מרוחקת ממנו, ואז אפשר לבוא לידי תשובה עזיבת החטא וחרטה באמת מעומקא דליבא, כי אין העבירה עוד דבוקה בו ומושכת לבו לאחור, אלא נפרדת ממנו, ואינו עוד קשור בידה. ועל כן מובן שהעיקר הוא מה שיודע ומרגיש בחטא, אבל לא כשיודיעוהו אחרים והוא אומר איני יודע... אבל כשאינו מכחיש אלא שותק שכהודאה דמיא, היינו דאין הפירוש כהודאה דמיא שמודה לו שגם הוא יודע שכן הוא אלא שמהימן לו העד, שוב יכול לבוא לכלל דעת עד כמה נפרד כנ"ל שלעומתו העבירה נפרדת ממנו.
כלומר, בהבאת קרבן חטאת הידיעה איננה רק מכשיר טכני הנדרש לצורך ההכרה בחיוב, אלא חלק מתהליך הכפרה עצמו שתחילתו בהכרת החטא שמביאה להיבדלות ממנו.
