מהי אכילה משולחנו של מקום?
הרב דב קדרון
יבמות פז ע"א
כאשר בת כהן מתחתנת עם ישראל נאסר עליה לאכול תרומה. אם אין לה ילדים ממנו והיא אלמנה או גרושה אז היא חוזרת אל בית אביה ומותר לה לאכול תרומה, אבל היא לא חוזרת לאכול את הבשר של קרבנות השלמים שאביה מקבל. רב פפא לומד זאת מהפסוק (ויקרא כב, יג): "מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל", שמותר לה לאכול דווקא דבר ששייך לאביה, כמו לחם שנעשה מתרומה, אבל לא מבשר הקרבן שאינו שייך לאביה, כי הכהנים מקבלים זאת מ"שולחן גבוה".
ההבדל שיש בין אכילת תרומה, ששייכת לכהן, לבין אכילת בשר קרבן שהכהן זוכה בו מההקדש, אינו רק הבדל ממוני, אלא האכילה של הקרבן היא פעולה בדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר אכילת הלחם הפרטי שלו.
כך מסביר התשב"ץ את המשנה (אבות פרק ג משנה ג):
שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
שרק שולחן שנאמרו בו דברי תורה ברבים, נחשב כמו מזבח, אבל כאשר שלושה אנשים אוכלים ולא אומרים דברי תורה, זה נחשב כאילו אכלו מזבחי מתים, שאסורים בהנאה.
רבנו עובדיה מברטנורא כותב שהוא שמע שבברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה, אבל התשב"ץ כותב שרק אם דברו דברי תורה בנוסף לברכת המזון זה נחשב כשולחנו של מקום.
