סמכות ואחריות / רפי זברגר

יבמות פז ע''ב
 

הקדמה 

לאחר שעסקנו רבות בדיני ייבום וחליצה, פרק עשירי אותו אנו מתחילים היום, דן בעדות על מות הבעל והמשמעויות של אותה עדות, אם בסופו של דבר הסתבר שהעדות לא היתה נכונה. 
 

הנושא

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואחר כך בא בעלה.
הגמרא מוכיחה מהסיפא של המשנה כי מדובר בעדות של עד אחד שהעיד על מות הבעל. לאחר מכן הסתבר כי הבעל לא נפטר וחזר. זה מייצר בפועל מצב של אשת איש שזינתה תחת בעלה האסורה לבעל ולבועל.
יש לדון באופן עקרוני בדין של המשנה. שהרי ידוע לנו שאם אשה מזנה מרצון תחת בעלה, היא נאסרת לבעל ולבועל עולמית. אם זנתה שלא מרצון, והיא התגרשה מאחד מהם, הרי מותרת לשני. במקרה שלנו ההתייחסות היא שונה.
כדי להבין את ''המנגנון'' נלמד קטע קצר מתוך הדף הבא, העוסק בשאלה כיצד האמינו חכמים לעד אחד:
אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה,
רבי זירא אומר כי כל ההחמרות והקנסות המנויות במשנה, המוטלות על האשה כאשר הבעל הראשון חזר, הם אלו שמקנות לחכמים את האפשרות להקל עליה בתחילה, ולהאמין גם לעד אחד המעיד על מות הבעל.
לא ליחמיר ולא ליקיל!
שואלת הגמרא: מדוע מחמירים בסוף ומקילים בהתחלה, שלא נחמיר כל כך אם הבעל מגיע, וגם לא נקל בתחילה, וכך לא נסכים לקבל עדות של עד אחד בלבד.
משום עיגונא אקילו בה רבנן.
עונה הגמרא תשובה עקרונית וחשובה. יש לנו ''עניין'' להקל בתחילה. חכמים מבקשים למנוע עד כמה שניתן מצב של עגינות האשה. אם נצריך עדות של שני אנשים, הרי במקרים מסוימים אין שני עדים שיכולים להעיד על מות הבעל, וכך תישאר האשה עגונה לעד. כדי למנוע זאת אנו מתירים ומקילים בתחילה, ומוכנים לקבל גם עדות של עד אחד.
דין זה מביא אותנו למצב של ''אשה דייקא ומנסבא'' - האשה מרצונה החופשי מעוניינת מאוד למנוע תקלות חמורות כאלו, שהבעל הראשון יחזור חי וקיים, ולכן היא חוקרת ובודקת בעצמה, בעוצמה ובנחישות גדולה. זו בעצם הסיבה שבפעול מתירים לקבל עד אחד בלבד. במקרה ובסופו של דבר התברר שהיא לא דייקה מספיק, לא חקרה עד הסוף ואמנם הבעל הגיע, לכן ''מחמירים עליה בסופה'' ומטילים עליה קנסות רבים (דומה לקנסות שהטילו על הנושא שנייה לו, האסורה מדברי סופרים (פ''ד.)).
נציג חלק מששה עשר הדינים החלים על האשה, חלקם קנסות שקנסו אותה.
1. תצא מזה ומזה,
למרות שמקרה זה אינו מוגדר כאונס, חכמים בכל אופן קנסו את האשה כמוסבר לעיל, וחייבוה לצאת משניהם.
1. וצריכה גט מזה ומזה;
מהבעל הראשון בוודאי צריכה גט כיוון שהתברר שהיא בעצם עדיין נשואה לו. וביחס לשני גזרו חכמים שתצטרך לתת לו גט, כדי שלא יחשבו שניתן ''להשתחרר'' מבעל ללא גט (אנשים שלא ידעו שהיא בפועל לא נשואה לשני).
2. ואין לה כתובה
כאן זה הפוך מהנושא הקודם. מהשני ברור שאין לה כתובה כיוון שלא הייתה נשואה לו. אך קנסו אותה שגם מהבעל הראשון לא תוכל לתבוע כתובתה.
3. ולא פירות
למרות שאכילת פירות היא כנגד חובת פדיון הבעל את האשה (אם נשבית) , וכאן אין חובה לבעל לפדותה, בכל אופן לא מחזיר הבעל את שווי הפירות שאכל, מכוח הקנס שקנסו חכמים.
4. ולא מזונות
אם הבעל חייב להוציאה (כמוזכר בסעיף 1) בוודאי שלא חייב לזון את אשתו. רש''י מוסיף שגם אם שהה בחוץ לארץ והאשה לוותה כסף עבור מזונותיה, אין הוא חייב להחזיר לה את כספי ההלוואה.
5. ולא בלאות - לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה ומזה - תחזיר;
אלו בגדים שהוגדרו כנכסי צאן ברזל בעת חתונתם, שבאופן עקרוני חלה חובה על הבעל להחזיר את ערכם לאשתו בזמן הגירושין, אך גם בנושא זה קנסו את האשה, ואם הבגדים הללו בלויים אינה מקבלתם. אף אם קבלה את הבגדים, היא חייבת להחזירם.
כאמור, אלו רק חלקם של הדינים והקנסות שקנסו את האשה, שלא דייקה ובדקה היטב שאמנם בעלה הראשון נפטר.

מהו המסר

נסכם שני היבטים מתוך הדיון לעיל:
• יש דין דאורייתא ברור המצריך שני עדים. למרות זאת, חכמים פסקו כי בנושאים כל כך אקוטיים לאשה, הם יקלו ויקבלו עדות של עד אחד בלבד, מתוך שאיפה של חכמים למנוע מצב  עגינות של האשה.
•  חכמים הוסיפו נדבך חשוב, שבלעדיו כנראה לא הייתה אפשרות להקל כל כך בדיני עדויות. האשה מצד אחד מאוד לא מעוניינת להישאר עגונה, אך מנגד, אשה אולי יותר לא מעוניינת להינשא לאחר, ולאחר מכן לפגוש את הבעל הראשון. לכן, הבינו חכמים כי אשה תעשה כל מאמץ לדייק את העדות, לבחון אותו מכל הכיוונים (בנוסף לחקירות ודרישות בית הדין), ולא להשאיר שום ספק בעדות, כדי לא להגיע למצב המביש.
שתי אמיתות אלו הביאו את חכמים להקל מצד אחד בעדות, אך להחמיר מאוד בקנסות אם האשה לא חקרה כמו שצריך, והגיעה למסקנה פזיזה ולא נכונה בדבר גורלו של בעלה הראשון.
ניתן לומר כי השילוב של שני המרכיבים הללו, הם תמצית עולם החינוך. מצד אחד אנו לא רוצים לגרום לצער גדול של ילדים, ועושים ככל יכולתנו לגרום להם חיים טובים ומשמעותיים. במקביל, אנו מבקשים להטיל עליהם אחריות גדולה על מעשיהם, ועד כמה שאפשר סומכים עליהם יותר ויותר. אם הם ''מפשלים'' אנו גם מטילים עליהם סנקציות לאור האחריות שהטלנו עליהם.
הקניית סמכות ואחריות על המעשים, הם מוטו מרכזי בעולם גידול ילדים.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''לתגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]