מי הציל את (כתבי) שלמה? / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בריש פרקנו שנינו: 'שלשה מלכים ושני הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא'. ועל כך אומר המדרש – 'אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שנמנו וגמרו 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא' ביקשו לצרף שלמה עימהם, יצאה בת קול ואמרה 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו'...' (שיהש"ר א ע"ג).
וריאציות רבות יש למדרש זה, אך המשותף לכולן הוא הבקשה לצרף את שלמה המלך לרשימת אותם ש'אין להם חלק' וזעקת השמים על כך. לא לחינם קמו חז"ל על שלמה. היו אלה ימי יצירת התנ"ך; השאלה שעמדה על הפרק הייתה אילו ספרים ייכנסו אל הקאנון ואילו לא: 'אמר רבי בנימין, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים מטין לצד המינות וכו'' (קהלת רבה א ג).
הבעיה בספריו של שלמה - משלי, קהלת ושיר השירים – הייתה שנראו כמשלי הבל וכדברי חשק. מסיים המדרש בקה"ר ואומר – 'כיוון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט", אמרו: יפה אמר שלמה' ולא גנזו את הספר. שני צדדים היו לוויכוח, זה בעד שלמה וזה נגדו, אך מלשון הדרשה לא ברור מי הם שרצו לגנוז את ספריו ומי הם שהצילום בסופו של דבר. דומה שתשובה לכך נוכל למצוא בסוגייתנו.
בריש פרק כה של ספר משלי נאמר 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה'. המקור החז"לי המוקדם ביותר הדן בפסוק זה נמצא בתחילת אבות דרבי נתן על המשנה 'הוו מתונים בדין': "הוו מתונים בדין, כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין, שכל הממתין בדין מיושב בדין, שנאמר 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה', ולא שהעתיקו אלא שהמתינו".
השורש עת"ק יכול להתפרש גם מלשון עתיקות, כמו בפסוק 'ועתיק יומין' (דניאל ז ט), לשון ישן ומשומר. ספר משלי היה מועמד לגניזה, יחד עם קהלת ושיר השירים, ואנשי חזקיה 'יישנוהו' ושמרוהו, והמתינו עד שיתלבן דינו (ייתכן שהביטוי האקטיבי להמתנה זו היה אכן העתקה טקסטואלית של הספר כדי לשמור עליו מפני גזירת הגניזה).
'אבא שאול אומר, לא שהמתינו אלא שפירשו' - השורש עת"ק יכול להיות מובן גם כ'פירוש'. כמו שמבואר בספרי בהעלותך: "'והדברים עתיקים' – כל אחד ואחד מפורש במקומו". ואכן, נמצא שהעתקה ממקום למקום מקבילה להסעה מעניין לעניין, כלומר לפירוש (למשל במשנה ע"ז ב ה – 'השיאו לדבר אחר'). והדרשה ממשיכה ומסבירה את דברי אבא שאול – "בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם...".
מסתמנים כאן אפוא שני שלבים במשימת 'הצלת' כתבי שלמה המלך. אחרי שנגזרה עליהם גזרת הגניזה באו חזקיה ובית דינו והעתיקו אותם, קרי המתינו בדינם; ובשלב הבא הם נתפרשו כך שלא יסתרו את התורה. הפירוש נעשה על ידי אנשי כנסת הגדולה, או – על פי אבא שאול – על ידי אנשי חזקיה עצמם.
בסוגייתנו, בדף צד ע"ב, מובאת הברייתא הבאה: "מה עשה [חזקיה], נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה...". אביו של חזקיה, אחז, היה זה שנעל את דלתות בית המדרש בפני העם (על פי רות רבה פתיחתא ז). חזקיה, לעומתו, פתח את בית המדרש מחדש. וכיצד? הוא סירב לגזירת הגניזה שנגזרה על פשוטם של הספרים, המתין והעמיד את ספריו של המלך שלמה לדרשה. בכך הוא הניח את היסודות למחשבה החז"לית הגורסת שספר לא תמיד נקרא כפשוטו.
