שאלה של גבולות / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
המגמות השונות באפיון ה'אפיקורוס' משקפות את הדגשים השונים ביחס לקביעת גבולותיה של הנורמה הדתית. מה בין שיח רוחני עשיר לפגיעה המחייבת הרחקה?
לאורך הדורות האמונה ב"תורה מן השמים" וקריאת שם "אפיקורוס" היוו אבני בוחן - לעתים חדות עד כאב - בקביעת הגבולות של הקהילה הנורמטיבית היהודית. לביטוי "אפיקורוס" היה במקורו מובן מצומצם ומדויק. הוא התייחס לאסכולה מסוימת במסורת הפילוסופית היוונית שבראשה עמד אפיקורוס. אפיקורוס סבר שיש להשתחרר מיראת האלים שבפנתיאון ושעל האדם לפתח מידות נעלות בנפש ללא תחושת מרותם. בהקשר הפילוסופי הכללי אסכולה זו מוערכת כאחת החשובות בהיסטוריה של תורת המוסר, אך בעיני חכמי ישראל השלילה העקרונית של ההקשר התיאולוגי לעיצוב מידות האדם הצטיירה ככפירה ביסודות האמונה וכתורה רפויה מדי כדי להוות בסיס להתמודדות האדם עם יצריו.
למרות הרקע המוגדר והחד משמעי של הביטוי, כבר במקורות קדומים הוא שימש ככותרת כללית ל"כופר" ביסודות האמונה, ובמיוחד לאמונה ב"תורה מן השמים". אולם, באופן מפתיע, דווקא בכל הקשור לתוכנו ולגבולותיו של הביטוי הטעון "תורה מן השמים" התרבו הדעות. התביעה לראייה עקרונית של גילוי דבר ה' בתורה הביאה להתעוררותן של נטיות רוחניות-אינטלקטואליות שונות ביסודן, שחלקו בשאלות במה מחויב האדם במפגשו עם תורה שירדה מן השמים, ומה הן הציפיות הפרשניות מהשפה, מההיגיון, מהעריכה ומהלכידות של תורה שכזו.
בספרו "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" טען אברהם יהושע השל שאפשר לזהות כבר בשורש האמונה ב"תורה מן השמים" שני זרמים שונים בתכלית בין חכמי המשנה המרכזיים רבי עקיבא ורבי ישמעאל. לדעתו, הוויכוח בין שני הזרמים אפיין את היצירה התורנית לדורותיה. כך הוא תיאר את דרכו של רבי עקיבא: "מי שמניח את מציאות התורה בשמים, הרי הוא מאמין במציאות נבדלת, טרנסצנדנטית. התורה שנושאים ונותנים בה למטה, נושאים ונותנים בה למעלה. דעה זו רואה את התורה כאינסופית בעיקרה. התוכן הנראה בתחומה המצומצם של המשמעות הפשוטה של הכתוב אינו אלא כטיפה מן הים... הרי היא הכלי שבו נברא העולם (דברי ר"ע באבות פ"ד), והיא המאחדת את שתי הרשויות; זרועותיה חובקות עולמות".
בניגוד לכך, רבי ישמעאל סובר ש"דיברה תורה בלשון בני אדם". בלשונו של השל, "הוראתה הפשוטה, העולה מתוך חוקי ההבנה שלנו, קבועה ועומדת. הדורש התפשטות של ההוראות כובש את התורה בדפוסי כוונות לא לה... דרכו של רבי ישמעאל (הייתה) שמיעה ולא הרחבה... הוא סופג את פשוטו של מקרא... מסתפק 'בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן'".
אין ספק שאפשר לזהות את שתי התפיסות הללו בקרב פרשני מקרא והוגי דעות מרכזיים, כמו גם בין "מאמינים ובני מאמינים" לדורותיהם. כל תפיסה הצמיחה מתוכה ענפים וענפי ענפים של אמונות ודעות לגבי מהותה של אותה אמונה מכוננת. על רקע זה צצה דילמה המלווה את "עדת ישורון" מאז ומתמיד – מהי המחלוקת "הלגיטימית" שבתוך המחנה, ומיהו הגולש אל מחוצה לו אל זירת ה"אפיקורסות"?
חתירה תחת הסמכות
בעקבות זיהוי ה"אפיקורוס" עם מי שכופר ב"תורה מן השמים", הביטוי זכה להרחבה משמעותית. ברייתא בדף צט ע"א מקשרת בין הביטוי לבין הפסוק "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה' בזה ואת מצוותיו הפר, הכרת תכרת הנפש ההוא עוונה בה" (במדבר טו, לא). הביטוי "כי דבר ה' בזה" הינו ביטוי המפתח בסוגיה – אך גם הוא פתוח לפרשנות רחבה. מיהו "המבזה את דבר ה'"? גדולי החכמים דנו בגבולות הללו:
זה האומר "אין תורה מן השמים", ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה, שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו.
ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזירה שווה זו.
היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינה מלמדה.
רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה.
רבי נהוראי אומר: כל מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.
מסקנת הסוגיה היא שמי שמבזה את דבר ה', ועל כן מכונה אפיקורוס, הוא "המגלה פנים בתורה" - מי שדורש "דרשות דופי" בפסוקי המקרא שמגמתן היא שלילת יסודות אמונה או קביעת נורמות התנהגות שלא על פי ההלכה. אך עיקר התוכחה מופנה כלפי "מי שמבזה תלמידי חכמים". בכך מעבירה הסוגיה את עוקץ הדיון מהמרחב האישי העקרוני של אמונה קיומית אל הזירה הקהילתית-חברתית ואל שמירת הגבולות של הנעשה בבית המדרש ובסביבתו כדי לבסס את סמכויותיהם של העומדים בראשו. האפיקורוס פוגע בעיצוב הנורמות על ידי חתירה תחת לסמכות החכמים.
יסוד הא-להות ביש
אלא שמגמה זו איננה היחידה. בברייתא המקורית הפותחת את מהלך הדיון מובאים דברי רבי אלעזר המודעי המוכרים ממסכת אבות (פרק ג) כפירוש לפסוק "כי דבר ה' בזה": "המחלל את הקודשים (אכילת קרבנות שלא בקדושה), המבזה את המועדות (חול המועד) והמפר בריתו של אברהם אבינו (גילוי עריות), והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חברו ברבים - אף על פי שיש בידו תורה ומצוות, אין לו חלק לעולם הבא".
בדברי ר' אלעזר מבנה ברור הידוע מספרי קבלה וחסידות - "עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (אדם)": חילול הקודשים (קדושת המקום - בית המקדש), חילול המועדות (קדושת הזמן) והמלבין פני חברו ברבים (קדושת נפש האדם). ר' אלעזר סובר ש"ביזוי דבר ה'" הנו פגיעה ביסוד הא-להות המופיע בעולם בשלושת הרבדים של הבריאה – מקום (השראת השכינה במקדש), זמן (מקראי קודש), נפש (פני האדם המשקפים את פנימיותו).
זאת ועוד. הופעת החיות באדם איננה משתקפת רק במצבי נפש המוקרנים דרך הפנים. חיותו של האדם היונקת משורש הבריאה מתקיימת גם בגופו, ובמיוחד באבר הפוריות והמשכיות החיים. אצל הגבר ההתקשרות של חיות זו לשורשה מתבטאת מחד בברית המילה, ומאידך במסגרת המיוחדת של הקדושה והטבעיות שבה הוא מממש את תשוקתו. גם לתורה יש גוף ופנים. המשנה במסכת חגיגה (א, ח) מאפיינת את התורה כבעלת שער וראש, ומתארת הלכות שהן "גופי תורה". הביטוי "שבעים פנים לתורה" רומז אף הוא לדרך זו. בדברי ר' אלעזר, יחד עם הלבנת פני חבר, מופיע גם מי שמגלה פנים בתורה, מי שחושף את פניה של התורה שלא כהלכה. בדומה ל"מגלה ערווה", הוא מחלל את האינטימיות המוצנעת של התורה שלא לכבודה.
לפי ר' אלעזר, הכינוי "ביזוי דבר ה'" מתמקד בפגיעה בשורש הא-להי המתגלה ביש החומרי. המובן של "דבר ה'" המתבזה איננו מצטמצם למילים הכתובות על הקלף; זהו הדיבור היוצר של הבורא המתגלם במציאות עצמה. מי שאיננו מתייחס בכבוד הראוי לחיוּת שבהופעת הא-להות בקרבן, במועד, בפוריות האדם ובפנימיות התורה והאדם - הוא המבזה.
ההקבלה בין "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" לבין "המלבין פני חברו ברבים" הופכת לשורש של שניות עקרונית בזיהוי האפיקורוס. הביטוי הקולע לכך נמצא במחלוקת זו: "אפיקורוס: רב ורבי חנינא אמרי תרוויהו (אמרו שניהם): זה המבזה תלמיד חכם; רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם".
לפנינו ביטוי מובהק של הדילמה של כל חברה השואפת להיבנות מתוך עיצוב מערכת עמוקה ואחראית של ערכים ואמונות: מחד, החובה לתחום גבולות כדי לבסס את הזהות הקולקטיבית – מי בפנים ומי בחוץ, מה מהווה יצירה מקורית, אולי מחדשת אבל לגיטימית, ומה מהווה פגיעה אנושה באושיות הקיום; ומאידך, החובה להכיל את השוני כדי לבסס את האמון ההדדי ואת עושר השיח הרוחני המהווים תנאי לקיומה של חברה מלוכדת המתפתחת מתוך התמודדות עם מציאות משתנה. איך לשמור על האיזון בין שתי המגמות החיוניות הללו?
כוחם של ייסורים
מי שמגלה לנו טפח מפתרון אפשרי לדילמה זו הוא רבי עקיבא - מי שקבע: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", וראה את אלפי תלמידיו מתים לפניו מאחר שלא כיבדו זה את זה. הם ביזו את חבריהם לפני רבותיהם מתוך שלא הסכימו עם דעותיהם הלאומיות, ההלכתיות או האמוניות.
לאורך הסוגיה, הדוגמה ל"מגלה פנים בתורה" הוא מנשה בן חזקיהו מלך יהודה, שלגביו העיד הנביא:
"וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'. וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס. וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב, ב-ז).
אותה דמות אולטימטיבית של "רשע בן צדיק" מצטיירת כמי שפוגעת באושיות בית המדרש. היא המלגלגת על פסוקים בתורה כמו "אחות לוטן תמנע" שעל פניהם אין להם כל תכלית; וכאשר אין זה עוד מספק את תאוות הדמים כלפי דבר ה', היא למדה את שיטת הדרשנות של חכמי בית המדרש כדי לדרוש דרשות של דופי. אך על פי הסיפור המסיים את הסוגיה, בביקור אצל רבו, רבי אליעזר בן הורקנוס השוכב על ערש דווי, דורש רבי עקיבא "חביבין הייסורין", כאשר הוא מתבסס על שהתרחש במשפחתו של מנשה. חזקיהו אביו לימד תורה "לכל העולם כולו", אך עם מנשה בנו לא הצליח - ככל שטרח לא העלהו למוטב. ומה השפיע עליו לבסוף? רק הייסורים שסבל - הוא נלקח לשבי, הושפל בידי מלך אשור, ונקשר בשרשרות ברזל. ניסיון מר זה הביא אותו בסוף ימיו להתפלל לה' - "וישמע תחינתו וישיבהו לירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים" (דברי הימים ב, יב, יג).
לפנינו אם כן תמונה מוכרת. אב מלומד ותלמיד חכם ובן "שקרא לאלוהות הרבה". מתי מגיעה השעה לקרוא "אפיקורוס" כדי להגן על קודשי ישראל?! כמה זמן יש לחכות, לשאת את הבנים התועים-תוהים?! ושמא הייסורים שמחזירים למוטב הם הייסורים של המשפחה ושל החברה המוכנות לשאת עוד ועוד, בבחינת "רבה אמונתך", כחיקוי אמונת הבורא באדם?
