מעשים המעכבין את הפורענות
סנהדרין קח ע"ב
"(בראשית ז, י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ, מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא {חייהם על אחת כמה וכמה! (לקוטי מדרשים כת"י בתי מדרשות)}".
סוגיה דומה על מעשים טובים המעכבין את הפורענות, במסכת סוכה דף לז ע"ב ובמסכת מנחות דף סב ע"א:
"במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב".
גם מהות שני מעשים אלו דומה, שעל שניהם קשה לכאורה:
הכיצד היה בכח שבעת ימי אבילותו של מתושלח שיהו מעכבין את הפורענות, והלא לא נעשו אלא כמנהג בעלמא, שכן קי"ל שמהתורה אין אבילות אלא יום אחד, כדברי ספר הלכות גדולות (סימן כא בהלכות אבֵל עמוד רמה) :
"עיקר אבילות מדאוריתא יום ראשון הוא דכתיב (ויקרא י, יט) ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר, וכתיב (עמוס ח, י) ואחריתה כיום מר, וכיון דיום ראשון דאורייתא...".
וכן בלולב, הרי אמרו במסכת סוכה דף מב ע"א "מדאגבהיה נפק ביה", ומה שמחזיקו אח"כ אינו אלא לחיבוב מצוה. וכיצד אם כן יהיה בכח הנענועים לעכב את הפורענות?
אלא ששתי סוגיות אלו מלמדות, שגם בנספח למצוה יש קדושה, ודי בכחהּ לעכב את הפורענות.
