והדין – דין אמת / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

נטיית החסד של ר' עקיבא מקבלת תפנית חדה ביחסו לדין שבפתח עולם האמת. חתימה למסכת סנהדרין 

פעם נשאל סבי ז"ל על המנהג המקובל בקריאת המשנה הפותחת את "פרק חלק" בלימוד מסכת אבות בין פסח לשבועות. כידוע, נהוג לקרוא רק את החלק הראשון של המשנה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ולהשמיט את חלקה השני, שבו מפורטים "אלו שאין להם חלק לעולם הבא". הסביר סבי שאין ליהודי כל עסק באלו "שאין להם חלק". מבחינתנו כל יהודי הוא אח, ויש להשאיר עניין זה לבורא.

במידה רבה גם עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, סבר כך. שיבוץ פרק "חלק" בין פרטי מיתות בית דין קובע כביכול שגם הנאשם בעבירה חמורה, אף שהוכחה אשמתו, זוכה לכפרה במיתתו. זוהי כוונת הדגש "כל ישראל יש להם חלק". יתר על כן, במסכת אבות, שבה הוא מסכם את הדרכותיהם של חכמי המשנה, מצרף הוא דמויות שהוצאו או הוחרמו בבית מדרשם של החכמים. רבי אלעזר בן ערך שפרש מחבריו שהלכו יחד ליבנה לחדש את הסנהדרין אחר חורבן בית המקדש, ואלישע בן אבויה, חכם מרכזי ש"יצא לתרבות רעה", זוכים שם לאזכור חד פעמי, וזאת כדי להדגיש כביכול ש"לכל חכמי ישראל יש חלק בתורה", ללא כל קשר לסופם.

על רקע זה קשות המשניות של פרק חלק. לאחר פירוטם של אלו שאין להם חלק בעולם הבא בגלל כפירה ביסודות האמונה - האומר אין תורה מן השמים, אין תחיית המתים והאפיקורוס – בא פירוט נוסף: שלשה מלכים – ירבעם, אחאב ומנשה; וארבעה הדיוטות – בלעם, דואג אחיתופל וגיחזי. בנוסף לכך המשנה מציינת כי ישנם עוד דורות שלמים שלהם אין חלק לעולם הבא - דור המבול, דור הפלגה (בוני מגדל בבל), אנשי סדום, המרגלים, כל דור המדבר ועדת קורח! ומסיימת המשנה את סדרת המוּצאים מהכלל באמירה: "עשרת השבטים אינן עתידים לחזור, שנאמר (דברים כט, כז) 'וישלחם אל ארץ אחרת כיום הזה' – מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים".

מוביל מגמה זו הינו רבי עקיבא – ראש וראשון למעצבי ספרות המשנה. דווקא איש האהבות (מי שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", "שיר השירים – קודש קדשים", וקיים את מצוות "ואהבת את ה' א-להיך" במסירת נפשו לבוראו) - הוא שחולק בשלוש דוגמאות משמעותיות על רבו הגדול, רבי אליעזר בן הורקנוס. על דור המדבר קרא ר"א את הפסוק (תהילים ג ה) "אספו לי חסידָי כורתי בריתי עלי זבח" ועל עדת קורח את הפסוק (שמואל א ב ו), "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". בניגוד לרבי עקיבא הוא קבע ביחס לעשרת השבטים, "מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן".

על דרכו של רבי עקיבא בעניין "עולם הבא" תמה רבי יוחנן – "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" (הניח רבי עקיבא את חסידותו). ואף אנו תמהים: כיצד דווקא רבי עקיבא - מי שלמד מרבו נחום איש גמזו לחזור ולשנן מול הפורענות "גם זו לטובה", מי שצחק נוכח שועלים היוצאים מבית קודש הקודשים בגלל יכולתו לחוש כבר בהווה את העתיד המתוקן - הוא שהחמיר בייעודם של אלו?!

איזון מוטה

שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא נמצא במחלוקת עקרונית המובאת בגמרא (דף קיא): "'וימהר משה ויקד ארצה וישתחו' (בשעת גילוי השכינה לפניו) - מה ראה משה? רבי חנינא בן גמלא אמר: ארך אפים ראה, ורבנן אמרי: אמת ראה". מה פשר מחלוקת זו הנוגעת לתוכנו של הגילוי הא-להי, אולי הגבוה ביותר שזכה לו בשר ודם?

נדמה שמצוי כאן מתח עקרוני בין יסודות שונים, מתח המלווה את מסכת סנהדרין לכל אורכה. להלן מספר דוגמאות:

- הסוגיה הראשונה במסכת הציבה שני דגמים של בתי הדין וסמכויותיהם – מחד, דיין מומחה סמוך המברר את אמיתו של דבר ה'; ומאידך, שלושה הדיוטות, בחינת "בצדק תשפוט עמיתך", שהתנסותם בנהלים המוסריים המקובלים בשוק תביא שלום בין הטוענים לפניהם.

- בפרק הראשון נידונה סמכותו של בית הדין לערוך פשרה בין הטוענים לפניו. נשאלה שם השאלה האם יש לדיינים זכות להישמט מהאחריות המוטלת עליהם - "ייקוב הדין את ההר" - כדי לקיים את דרכו של אהרון הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו". הגמרא לבסוף עיצבה איזון בין יסודות המשפט – עד שלא תתברר האמת הנוקבת עדיף לקבוע פשרה; לאחר מכן, "ייקוב הדין את השלום".

- קביעת נוהלי סנהדרין קטנה של 23 דיינים הדנים דיני נפשות אף היא מושתתת על דילמה זו. ההלכה קובעת לאורך כל עורקיה המרכזיים שכף המאזניים של המשפט היהודי איננה סימטרית; היא איננה זהה לכפות המאזניים החרותות על קיר בית המשפט העליון בוושינגטון, הדן על פי מסורת המשפט הרומית. כף המאזניים של המשפט היהודי נוטה לצד החיים. הנהלים נקבעים לכתחילה כך שיש להעדיף את כוח הזכות של הנאשם בדרכים שונות גם בשעה שמוטלת על בית הדין חובת הדרישה והחקירה אחר האמת.

שלוש הדילמות הללו נוגעות בתשתית קיומה של חברת אנוש השואפת להיבנות מתוך ערכי צדק, שבה שאלת הטיית המאזניים בין דין לחיים מקננת באופן תמידי. האם המטרה העיקרית של מערכת המשפט היא האמת הנוקבת, כאשר "ארך אפיים" הוא מעין כלי לתיקון, בחינת 'לפנים משורת הדין', או שערך שמירת החיים הוא העיקר, ביטוי לשורש החסד שביש, כאשר האחריות לקביעת דין אמת הִנה כלי המשרת את ערכי החיים? על פי הנקבע בפרק הרביעי במסכתנו, המשפט העברי הכריע לטובת האפשרות האחרונה.

דילמה א-להית

רבי עקיבא הוא שקבע יחד עם חברו רבי טרפון ש"אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם" (מסכת מכות פ"א מ"י). אם כן, מהו ההיגיון בעולמו הרוחני-הלכתי של רבי עקיבא להחמיר ב"ארך אפיים" כיסוד במערכת הענישה בעולם הזה, ולהחמיר ב"אמת" כיסוד הענישה לעולם הבא?

על דברי רבי יוחנן, "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה", שואלת הגמרא: "מאי חסידותיה"? - מהי אותה חסידות שנהג בה רבי עקיבא? התשובה המצמררת של הגמרא היא: "קטני בני רשעי ישראל" – ילדים, אפילו תינוקות, שמתו לפני שיכלו לקבוע את דרכם האישית בחיים ולידון עליה; בני משפחות רשעים שגם זכות אבותיהם לא סייעה להם. בניגוד לשיטת נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל השני, לפיה לקטנים אלו אין חלק לעולם הבא, קבע רבי עקיבא: "באים הם לעולם הבא, שנאמר, 'שומר פתאים ה'' – שכן קורין בברכי הים לינוקא פתיא" (ראוי לקיים דיון נפרד בתשובות המובאות בגמרא לשאלה "קטן מאימתי בא לעולם הבא?" – משעה שנולד, משעה שדיבר, משעה שנזרע (!), משעה שנימול (מה לגבי בנות?), או משעה שיאמר "אמן". אך כעת נצטמצם בדרכו של רבי עקיבא.)

קיומו של העולם מוטל בכף מאזניים המיטלטלת בין התביעה להיענות למוחלט ולהכרעת הדין הנוקב ובין חיוניותם של החיים ושמירת חינם וחסדם, על כל נקודות שברם. מדרש מוכר בבראשית רבה הציע ש"אין העולם עומד" אלא בשיתוף מידת הדין ומידת הרחמים. אם ייברא ברחמים אזי התביעה למחויבות ונשיאת עול תתעמעם יחד עם תחושת כובד הקיום עצמה, ויתרבה החטא. אם ייברא במידת הדין ללא "ארך אפיים", המחייב את אפשרות התשובה, אין תקנה לאדם. "דילמה א-להית" זו מהווה תובנה יהודית שורשית הנוגעת בעצם קיום האדם הנברא בצלם, בעל רשות להתהוות מתוך רצונו החופשי. נשיאת האדם את החופש הקיומי שבשורש אישיותו מתוך היענות לתביעת הדין היא סוד הבריאה.

בהבנת פניה של תובנה זו נמצא מוקד ההתבוננות של חכמי המשנה בעניין עולם הבא (וגם צומת חשוב שהפריד בין הנצרות והיהדות). בריאת האדם מעידה על כך ש"ארך אפיים" הוא בחינה מהותית בהופעה הא-להית. אך האם בזכות עצם היבראותו לא יתחייב האדם בזמן מן הזמנים לעמוד בחשבון של הדין המוחלט? לשון אחר, האם "ארך אפיים" הינו רק כלי א-להי לתת לחיוניות החיים להתקיים ולהתהוות בעולם הזה אך בסופו של דבר חייבת להתגלות האמת הנוקבת? בכך חלקו הדעות במשמעות הגאולה האחרונה שבתחיית המתים ובעולם הבא.

בטוב וביושר העולם נידון

לפי רבי אליעזר מטרת הדין הנורא, כאשר יעמדו המתים בבירור אם יזכו לעולם הבא, איננו שונה מכל מעמד של דין בעולם הזה, אנושי או א-להי, שמטרו הוא הענקת חיים. מטרת העולם הבא היא להגשים את הרצון הא-להי בחיים; עיקרו הוא בתיקון גדול, אמיתי ושלם, המיצוי המלא של הרצון הא-להי בבחינת "ארך אפיים". זוהי אף מטרת הדין הא-להי בראש השנה על פי המשנה (ראש השנה א, ב) – "אוהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ... היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם" (תהילים לב, ה ו-טו). ברוח זו קרא על עדת קורח "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" והתכוון לכל העומדים בדין האחרון שמטרתו היא הישועה הא-להית שתפתח את העולם הבא. וגם אם על עשרת השבטים האפיל העולם הזה, העולם הבא יאיר להם.

רבי עקיבא, לעומת זאת, סבר שהדין בעולם הזה אינו מוחלט. אין לסנהדרין להוציא להורג כלל; על הפורענות שבעולם יש להעיד "גם זו לטובה" ולהאמין שבעתיד תבוא הנחמה והתיקון. ואכן, למדנו במסכת אבות שרבי עקיבא אמר על העולם הזה, "בטוב העולם נידון". אך יחד עם זאת, מידת הדין מבקשת את פיצויה. הבריאה תובעת מיסודה את חשבון האמת שעליה היא מושתתת, והדבר בא בדין המהווה את השער לעולם הבא – עולם שכולו אמת.

קטני ישראל שאינם נושאים עדיין בעול התביעה לאחריות ולעומס המחויבות לדין יזכו לעולם הבא; אבל מי שפגע באושיות הדין לא יזכה – כמו עדת קורח, המרגלים ואף כל דור המדבר.

לעומת גילוי "ארך אפיים" בשורש הקיום של העולם הזה, לימד רבי עקיבא משהו אחר במסכת אבות על שורש הדין המופיע בתשתית הקיום לקראת העולם הבא:

"הכול נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה. והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו והדין - דין אמת, והכול מתוקן לסעודה" (אבות ג, טו).