גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שכז מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף כד ע"ב
זר המברך ברכת כהנים עובר בעשה – איזה עשה?
במכילתין מבואר שזר העולה לדוכן לנשיאת כפים עובר בעשה, וכמו שדנו בגמרא (כד:): "איבעיא להו, מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין, תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, ותיבעי למ"ד אין מעלין, תיבעי למ"ד מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה היא, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, או דלמא לא שנא, תיבעי למ"ד אין מעלין, הני מילי תרומה דמיתאכלא בצנעא, אבל נשיאות כפים דבפרהסיא, אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה, או דלמא לא שנא". ודנו המפרשים אודות איסור עשה זה, איה מקורו. ורש"י פירש (ד"ה דאיסור) שאיסור זה נלמד ממה שציותה התורה לכהנים (במדבר ו, כג): "כה תברכו את בני ישראל", ומשמע: "אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה - עשה".
וידועה הקושיא לפי זה כלפי דברי התוס' על הגמרא במס' שבת (קיח:): "ואמר רבי יוסי, מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה", והיינו שלא היה עובר על דברי חבריו גם במקום שיש חשש איסור, וכתבו התוס': "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה, שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל", וכתב על כך הרמ"א ב'דרכי משה' (או"ח סי' קכח סק"א וכ"ה בהגהותיו בשו"ע): "ועל דברי התוס' קשה לי, דהא איתא בהדיא בכתובות פרק שני, דזר הנושא את כפיו עובר בעשה, ואפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים, אבל לבד הוא עובר בעשה, וצ"ע".
ה'מגן אברהם' (שם סק"א) נתקשה בדברי הרמ"א הללו: "וצ"ע מנליה לר"י חילוק זה", כלומר, מנלן לחלק כלפי איסור עשה זה בין זר המברך לבדו לבין שמברך עם כהנים אחרים - שאז אינו עובר באיסור עשה, ובפרט לפי דברי רש"י שהוא לאו הבא מכלל עשה ד'כה תברכו', מה לנו בברכו לבד ומה לנו במברך עם אחרים. והמהרש"א כתב בזה (מובא במג"א בקיצור): "ויש ליישב, דמשמע ליה עלה לדוכן בעלמא, שעלה ועמד במקום דוכן שהכהנים עומדים שם, אבל הוא לא היה מברך עמהם, ועל כן אמר דלא ידע ר"י מאי רבותיה דרבי יוסי, כי מה איסור יש בזר העולה לדוכן ואינו מברך, אם לא שנאמר שהיה מברך, ורבותיה משום ברכה לבטלה ד'לא תשא'... והוא הדין דהוי מצי למימר דודאי דלא היה בירך משום איסור עשה דזר נושא כפיו, אלא דחדא מתרתי נקט", ולפ"ז עולים שפיר דברי התוס' עם דברי רש"י שבסוגייתנו.
ה'הפלאה' בסוגייתנו כתב בזה דברים מחודשים, ולדבריו איסור העשה אינו מפאת לאו הבא מכלל עשה ד'כה תברכו', רק כהנים יברכו ולא זרים, דאין במשמעות הפסוק לדייק שזרים אסורים לברך, וז"ל: "אמנם אלולי דברי רמ"א ז"ל היה נראה לענ"ד להיפך, דסבירא ליה להר"י, דמה שאמרו כאן איסור עשה הוא דוקא עם כהנים אחרים, והוא דנלענ"ד פשוט, דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל, הכי נמי איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים, וכן מצינו בכל מקום אע"ג דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה, המצוה על שניהם, כגון ביבם 'יבמה יבא עליה' (דברים כה, ה), והמצות עשה גם עליה... שוב מצאתי מפורש ב'ספר חרדים' שכתב כן, שהעשה נמי על ישראל להתברך, ואיתא בסוטה (לח.) 'אמור להם' (במדבר ו, כג) 'כאדם האומר לחבירו פנים כנגד פנים', אם כן זר העולה בין הכהנים לדוכן אינו מתברך מן הכהנים, ודוקא עם כהנים אחרים מיירי הכא... ומשום מניעת מצות עשה דאינו מתברך מן הכהנים פנים כנגד פנים. ולפ"ז יש לתרץ דברי התוס' בשבת דכוונתם דמיירי באמת עם כהנים אחרים דאיכא עשה, אלא דכיון דהוא שב ואל תעשה דאינו מתברך שפיר קאמר ר' יוסי דהיה שומע לדברי חבריו, וכן משמע לשון 'עלה לדוכן הייתי עולה', משמע דהאיסור הוא מחמת עליה לדוכן - שאינו מתברך פנים כנגד פנים, ולא ידע ר"י כשהוא לבדו דליכא מניעת העשה שיתברך מפי הכהנים, מה איסור יש אם לא משום ברכה לבטלה דאז צריך שיברך בעצמו".
והרי לשון 'ספר חרדים' (פי"ב אות יח) שהזכיר בעל ההפלאה זצ"ל: "לברך כהן את ישראל, שנאמר 'כה תברכו את בני ישראל', וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". מאידך יש לציין מש"כ ה'מנחת חינוך' (מצות ברכת כהנים מצוה שעח אות ד), בהביאו דברי ההפלאה הללו, שבחידושי הריטב"א במס' סוכה (לא: ד"ה ומה שתוקעין) מבואר להדיא שמצוה היא בכהנים בלבד, שכתב: "דליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא".
והנה כלפי דברי התוס' במס' שבת, שיש בזה גם משום איסור ברכה לבטלה, תמהו רבים (עי' מג"א והפלאה שם ועוד), דא"כ יש משום איסור ל"ת של 'לא תשא שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ, ז), ולמה אמרו בסוגיין שאין כאן כי אם איסור עשה. וביאורים שונים נאמרו בזה, ונביא את דבריו היסודיים של ה'חתם סופר' בסוגיין, וז"ל: "ויש לי לומר, דוודאי ליכא איסורא דאורייתא במברך ברכה לבטלה, שהרי עכ"פ משבח ומודה ה', ויכול הוא לומר ברוך הוא הבורא פרי העץ והגפן והאדמה אפילו אינם לפנינו, וברוך מקדש השבת אפי' בחול ורצונו המקדשו בזמנו, וכן אשה 'לישב בסוכה' - דעכ"פ מברכת ה' שציוה עמו בישיבת סוכה, ומכ"ש אי נימא דגם היא מצוה קא עבדה אלא שאינה מחוייבת, נמצא לית כאן משום נשיאה לשוא... אמנם בנוסח ברכת כהנים שאומר 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן', והוא אינו מבני אהרן, ונהי דנשיאה לשוא ליכא, שהרי אי נמי לא היה אומר רק 'ברוך אתה ה'' ופוסק גם כן לא היה נושא לשוא, מ"מ עשה ד'את ה' אלקיך תירא' (דברים ו, יג) איכא, והוא, שהוא נושא שם השי"ת על מנת לכזב ולומר שקדשהו בקדושתו של אהרן ואיה מוראו... ויפה כתב ר"י, דהיינו עשה דשמעתין...".
