קשה יש רק בלחם / רפי זברגר

כתובות לט ע''א

הקדמה 

נלמד את המשנה בדף שלנו המשווה בין דיני אונס לדיני מפתה :
המפתה נותן שלשה דברים, והאונס - ארבעה; המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן את הצער.
האונס מתחייב בארבעה חיובי ממון: בושת, פגם (נזק) וקנס (חמישים שקלים) וצער, והמפתה מתחייב בכל אלו מלבד הצער שאינו שייך בפיתוי, שהרי האשה הסכימה.
מה בין אונס למפתה?
לאחר כותרת זו, מפרטת המשנה את כל ההבדלים בין חיובי אונס לחיובי מפתה.
1. האונס נותן את הצער, והמפתה אינו נותן את הצער;
זהו הנאמר במשפט הקודם. חזרו ואמרו זאת כאן כדי לפרט את כל ההבדלים בין דיני אונס לדיני קנס.
2. האונס נותן מיד, והמפתה - לכשיוציא;
האונס מתחייב בקנס מיד אחרי האונס ללא תלות אם ישא את הנאנסת או לא. המפתה מתחייב בקנס רק אם אינו נושא אותה, או אם נשא אותה ולאחר זמן מגרשה.
3. האונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא - מוציא.
האונס חייב לשאת הנאנסת אם היא ואביה מעוניינים בכך, לעומת המפתה שאינו חייב לשאתה, רק אם מעוניין בכך.
המושג ''שותה בעציצו'' מציין שהאונס חייב לשתות את מה שהוא הכין בעצמו.
כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפי' היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין.
המשנה מדגימה את הדין של ''שותה בעציצו'', כך שאפילו אם אנס אשה חיגרת (צולעת), או עיוורת או נגועה בשחין, הרי הוא חייב לשאתה, אם היא ואביה מעוניינים בכך. אבל ממשיכה המשנה:
נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר (דברים כ''ב, כ''ט): וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: אשה הראויה לו.
אם האשה אסורה עליו, כמו למשל איסורי עריות, או שהיא אסורה על כל העולם כמו למשל ממזרת, הרי במקרים אלו אין הוא נושא אותה לאישה, שהרי התורה אמרה שהיא תהיה אשתו לכל דבר, ואשה זו אינה יכולה להיות אשתו.
 

הנושא

מנסה הגמרא להבין על איזה צער מתחייב האונס והמפתה פטור מתשלום זה.
אמר אבוה דשמואל: צער שחבטה על גבי קרקע.
אביו של שמואל עונה כי מדובר על צער שדוחף את האשה על גבי הקרקע באונסו, וזהו צערה שחייב עליה.
מתקיף לה רבי זירא: אלא מעתה, חבטה על גבי שיראין, הכי נמי דפטור?
מקשה רבי זירא על אביו של שמואל: לפי תשובה זו, אם אנס אותה על מקום רך שאינו קשה כמו קרקע, האם אז יהיה פטור מתשלום הצער לאבי הנאנסת, והלוא לא מצינו חילוק כזה!
וכי תימא הכי נמי, והתניא, ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אונס אינו משלם את הצער, מפני שסופה להצטער תחת בעלה, אמרו לו: אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון!
דוחה הגמרא את האפשרות לומר כי באמת נאנסת על מקום רך יפטור מדין צער, מתוך דברי הברייתא. שם למדנו על מחלוקת תנאים על עצם חיוב צער. לדעת רבי שמעון האונס אינו חייב בצער, כיוון שגם לאשה נשואה יש צער בעת הביאה. וחכמים חולקים וסוברים שאין להשוות בין צער ביאה באונס לצער אישה הנבעלת ברצון.
מתוך מחלוקת זו אנו למדים כי לא מדובר על צער של חבטה, שהרי אין בעל חובט את אשתו בעת בעילתה, וכך נדחה הסברו של אבוה דשמואל.
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פיסוק הרגלים, וכן הוא אומר (יחזקאל ט''ז, כ''ה): אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תזנתך תַּזְנוּתָיִךְ:
רב נחמן מסביר כי צערה של הנאנסת עקב פיסוק רגליה בעת האונס. הוא מציין כי הפסוק ביחזקאל מדבר על הכיעור בעבודה זרה של בני ישראל, כמו ''כיעורה של אישה זונה המפסקת את רגליה".
אי הכי, מפותה נמי!
מנסה הגמרא לדחות גם פירוש זה של רב נחמן, שהרי צער פיסוק רגליים שייך לכאורה גם במפותה, ומדוע פטרו את המפתה מתשלום צער.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משל דמפותה, למה הדבר דומה? לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר
עונה רב נחמן בעצמו, כי מפותה ''לא יכולה לבוא בטענות'' ותביעות כלפי המפתה, שהרי היא הסכימה לביאה זו. רב נחמן ממשיל זאת לאדם האומר לחברו לקרוע בגד שלו ופוטר אותו מתשלומים על כך.
שלי? דאבוה נינהו!
שואלת הגמרא, וכי כיצד המשל דומה לנמשל, והרי במפותה דמי הקנס משולמים לאביה, ואיך היא יכולה לפטור מלשלם לאביה?
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער.
מדייק רב נחמן את פירושו ומצטט ''דעת נשים פקחות'' המציינות שאין לאשה מפותה צער פיסוק רגליים, כשם שיש לאשה הנאנסת.
והא קא חזינן דאית לה!
הגמרא אינה מרפה וממשיכה לשאול את רב נחמן: והרי בפועל אנו רואים שיש לנשים צער בפיסוק רגליים, גם אם אינן נאנסות!
עונה הגמרא בשלשה משלים המציינים כי צערה של אשה בפיסוק רגלים של בעילה רגילה הינו צער מועט יחסית:
1. אמר אביי, אמרה לי אם: כמיא חמימי על רישיה דקרחא.
אומנת של אביי (אמו נפטרה בעת לדתה אותו) המשילה את צערה כמו מים חמים הנשפכים על ראש של אדם קרח, הגורמים לו הנאה גדולה, ולכן אין הוא חש בצער המים החמים.
2. רבא אמר, אמרה לי בת רב חסדא: כי ריבדא דכוסילתא.
רבא מצטט את ביתו של רב חסדא שהמשילה את צערה האשה כמו הכנסת המחט של המקיז דם, שהוא אמנם כואב מעט, אך מתגמד מול הנאת הקזת הדם שלאחריה.
3. רב פפא אמר, אמרה לי בת אבא סוראה: כי נהמא אקושא בחינכי.
רב פפא מצטט את ביתו של אבא סוראה אשר המשילה זאת לאדם האוכל לחם קשה, המציק בחך של האדם האוכל, אך אינו שם ליבו לכך, עקב הנאתו מעצם אכילת הלחם.
 

מהו המסר

שלושת המשלים של חכמים מלמדים אותנו עיקרון מעניין: כשאדם נהנה מפעולה מסוימת, הרי שגם אם יש תוך כדי צער, הרי הצער מתגמד, ונבלע בתוך ההנאה הצרופה של אותו מעשה.
עיקרון זה מלמדנו כי אין להיבהל מקשיים בחיים. הקושי הוא חלק מן התהליך הכולל, שהרבה פעמים בסופו של דבר גורם לקורת רוח גדולה וכל קשיים בדרך נשכחים כאילו לא היו כלל וכלל.
יש להוסיף לכך את אמונתנו בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא על כל מעשינו, וכל כוונותיו הם לטובה, גם אם לא רואים זאת בזמן אמיתי. אמונה זו אמורה ''להרגיע'' אותנו בהתמודדות עם קשיים בחיים, ומוסיפה נופך חשוב לעיקרון שלמדנו היום.
נסיים באמרה הידועה, המתכתבת עם המשל השלישי: ''קשה זה רק בלחם'' – אנו משתדלים להתמודד ולחיות עם הקשיים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]