לא להיות פרזיט / רפי זברגר

כתובות מח ע''א

הקדמה 

למדנו בסופה של המשנה בדף מ''ו את דעתו של רבי יהודה בנושא חיוב הבעל בלוויית אשתו:
רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת:
גם עני מחויב להביא לפחות שני חללים ומקוננת ללוויית אשתו.
הגמרא דנה בדף שלנו במה חולק רבי יהודה על תנא קמא ומגיעה למסקנה:
לא צריכא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה. תנא קמא סבר - כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא, ורבי יהודה סבר - אפילו לאחר מיתה.
הדיון הוא על הכלל ''עולה עמו ואינה יורדת עמו'' הקובע כי אשה הרגילה לחיות בסטנדרט מסוים, הבעל מחויב לא להוריד לה אותו. אם במשפחתו חיו בסטנדרט נמוך יותר, הוא חייב להשאיר לה את הסטנדרט שלה, ואם המשפחה שלו חיה בסטנדרט יותר גבוה, הרי שהאשה עולה לסטנדרט שלו. כלל זה מוסכם על כולם בחיי הבעל,
מחלוקת התנאים האם כלל זה חל גם לאחר מות האשה. תנא קמא סובר שלא, ולכן אם במשפחה של האשה לא נהגו לחלל ולהביא מקוננת להלוויה, הרי שאין חיוב לעשות זאת בלוויה של האשה, ולפי רבי יהודה הכלל תופש גם לאחר מותה וחייבים לנהוג לפי הסטנדרט שלו, ולהביא חללים ומקוננת בלוויית האשה.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כרבי יהודה
רב חסדא פסק בשם מר עוקבא כרבי יהודה, כי הכלל חל גם לאחר מות האשה.
גמרתנו דנה בהמשך, במספר חובות החלות על הבעל לאשתו, בחיו וגם לאחר מותו. נפרט חלק מהם.
 

הנושא

אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו - בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו.
רב חסדא פסק בשם רב הונא, כי גם אם הבעל יצא לחוץ לארץ ובאותו זמן אשתו נפטרה, הרי בית הדין לוקחים מכנסי הבעל כדי לקבור את האשה, לפי כבודו של הבעל. כלומר, רמת הקבורה תהיה לפי הסטנדרט של הבעל.
לפי כבודו ולא לפי כבודה?
מיד שואלת הגמרא: כיצד ייתכן לומר כי הקבורה תהיה לפי הסטנדרט שלו ולא לפי הסטנדרט שלה?
אימא: אף לפי כבודו
עונה הגמרא כי ברור שלא יורדים מהרמה שהיא רגילה בו, אבל אם הסטנדרט שלו גבוה יותר – נוהגים לפי סטנדרט זה.
הא קא משמע לן עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה.
מבינה הגמרא מדברים אלו, כי אמנם אנו פוסקים כרבי יהודה במשנה, כפי שפסק רב חסדא ופורט בהקדמה, והכלל של ''עולה עמו ואינה יורדת עמו'' תופס גם לאחר מותה של האשה.
נלמד מימרא נוספת:
אמר רב מתנה: האומר אם מתה לא תקברוה מנכסיו - שומעין לו.
רב מתנה פוסק כי אם הבעל, בהיותו על ערש דווי מצווה שלא לקבור את אשתו מנכסיו (אלא מדמי כתובתה) שומעים לו, ולא משלמים הוצאות אלו מכספו (שהולך לירושת בניו).
מאי שנא כי אמר דנפלי נכסי קמי יתמי, כי לא אמר - נמי נכסי קמי יתמי רמו?
שואלת הגמרא, מה החידוש בדברים אלו, הרי גם אם לא יאמר שום דבר, כספו ונכסיו נופלים לפני היתומים, והם מחויבים לתת לאלמנה את כתובתה ותו לא. הם אינם מחויבים בנוסף לכך לשלם על הוצאות קבורתה!
אלא: האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו - אין שומעין לו, לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור:
מתקנת הגמרא את לשון דברי רב מתנה וקובעת כי הוא דיבר על הוצאות הקבר והלוויה שלו. ואם הוא ציווה שלא לשלם הוצאות קברו מנכסיו הוא, ומשמעות ציווי זה כי הוצאות אלו יפלו על נטל הציבור – אין שומעין לו, ולוקחים מנכסיו לתשלום הוצאות הקבורה. אין אדם יכול להטיל הוצאותיו על הציבור כדי שבניו יזכו בירושה גדולה יותר. 
 

מהו המסר

הכלל שלמדנו זה עתה לכאורה טריוויאלי ופשוט .מה פתאום שנחשוב בכלל לקיים את ציוויו של השכיב מרע, ולהטיל הוצאות על הציבור בשעה שיש לו נכסים וניתן לגבות מהם את הוצאות הקבורה?
רש''י מפרש כי כוונת הבעל בציוויו היה שייקחו מכספי צדקה המיועדים לנזקקים ובכך ביקש לפטור את בניו מחובה זו.
השכיב מרע חשב שאם יש כסף בצדקה המיועד בין היתר לקבורה, מדוע שלא ישתמשו בו לקבורתו שלו?
גם מחשבה זו נדחית, ונפסק שהוא אינו רשי לצוות כך, ואם ציווה – אין שומעים לו.
יש אנשים החושבים כי ''הציבור עומד לרשותם'' (גם אחרי מותם) וניתן להטיל על הציבור את החובות הבסיסיות של קבורה, גם אם יש להם אמצעים. מדובר בסוג אנשים שניתן לקרוא להם פרזיטים, החושבים רק על עצמם (ועל משפחתם) ומוכנים לקבל ולקבל ללא הגבלה. אין ספק שאנו לא מעודדים כיוון זה, לא בחיים ולא לאחר המוות.
היהדות דוחה כיוון זה מכל וכל. דרכה של תורה מבקשת מהאדם לראות את הזולת, לחשוב עליו, לנסות לעזור לו, ובוודאי שלא להשתמש באמצעים של הזולת ושל החברה כולה עבור צרכיו האישיים.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]