|
גזירה של הכתוב / אלכס טלפורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
בחינת דברי חז"ל לאור מקורות קדומים מלמדת על צמצום קיצוני בהלכות עדים זוממים. יכולת ההזמה מופקעת מבית הדין, וחלון הזמן מתקצר באופן משמעותי
בפרק יט של ספר דברים מופיעה פרשת עדים זוממים. כך מפרשים הכתובים (טו-כא): לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִיש לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשר יֶחֱטָא עַל פִּי שנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שלֹשה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִיש לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שנֵי הָאֲנָשים אֲשר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשּפְטִים אֲשר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשוּ הַשּפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שקֶר הָעֵד שקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשיתֶם לוֹ כַּאֲשר זָמַם לַעֲשוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשאָרִים יִשמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶש בְּנֶפֶש עַיִן בְּעַיִן שן בְּשן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל.
תחילה מפרשת התורה כי ישנו מספר מינימלי לעדים – שניים לפחות. לאחר מכן מפרט הכתוב מקרה מיוחד שבו 'עד חמס' מעיד בחברו 'סרה'. פשטי המקראות מורים כי עדות שקר הייתה זו, וכי את גילויה יש לתלות בחקירת השופטים שנעשתה 'היטב'. העונש על מזימה זו חמור: העד המשקר נענש בעונש זהה לזה שרצה לגרום לחברו, עד כדי דין מוות. מזימה היא זו, ועד זה מכונה עד זומם, כינוי ייחודי בתורה ונדיר למדי בכתובים. היא מוצאת למות, וה' העיר את רוח נער רך ושמו דניאל, וישא את קולו ויאמר: נקי אנוכי מן הדם אשר ישפך... שמעו נא בני ישראל, הסכלתם עשה, להרשיע בת ישראל בטרם חקרתם ודרשתם הדבר. שובו נא אל בית המשפט וראיתם כי שקר ענו בה האנשים האלה... ויאמרו הזקנים אל דניאל, שב נא בתוכנו והשכילנו אתה, אם שמך א-להים לאיש מוכיח ושופט. ויען דניאל ויאמר: ייפרדו נא שני העדים איש מעל אחיו, ואשאל איש איש לבדו. ויהי אחרי היפרדם ויקרא לראשון ויאמר אליו... הגד לי את שם העץ אשר מצאת שניהם תחתיו, ויען ויאמר תחת אלה... וישלח אותו מעל פניו, ויצו להגיש את השני. ויאמר אליו... ועתה הגד לי את שם העץ אשר ראית שניהם תחתיו. ויען ויאמר: תחת אלון. ויאמר דניאל השקר יכסה פניך קלון. ראה כי מלאך ה' ינופף חרבו עליך להשחיתך. וישמע כל העם ויישאו את קולם להודות לה' המושיע לכל המייחלים לחסדו, ויקומו כולם על שני הזקנים אשר נלכדו באמרי פיהם על יד דניאל, כי שקר ענו בשושנה. ויעשו להם כמשפט תורת משה, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ויהרגו אותם ויינצלו ביום ההוא משפוך דם נקי בישראל. וחלקיהו ואשתו נתנו שבח והלל לה' על דבר בתם, כי לא נמצא בה ערוות דבר. וכן עשה יהויקים בעלה וכל משפחתו. ויהי דניאל גדול ויקר בעיני העם מן היום ההוא והלאה, עד יום מותו.גזירה של הכתוב
התארוך המקובל לסיפור זה הוא אמצע המאה השנייה לפני הספירה, היינו בדיוק תקופת החשמונאים. השתלשלות הסיפור ותוצאותיו מתאימות בדיוק לנאמר בפסוקי ספר דברים: עדי חמס העידו עדות שקר, ובזכות בית הדין (דניאל) שהיטיב לחוקרם ולחשוף את מזימתם הם נענשו בעונש שרצו לגרום לשושנה. מוצדק לכן השימוש בציטוט מתורת משה: "כאשר זמם לעשות לאחיו". אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן (של העדים הראשונים). כיצד? אמרו 'מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש'. אמרו להם: 'היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או ההורג היה עמנו אותו היום במקום פלוני', אין אלו זוממין. אבל אמרו להם 'היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני', הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם.
ייחוד עונשם של העדים המוזמים הוא בכך שהם באים תחת הנידון וסופגים במקומו את העונש. הדבר ברור מן המקרא וחוזר במשנה. אך התנאי לכך שונה מאוד; בעוד שבמקרא השופטים הם כאמור המבררים את עדות השקר, חז"ל מצמצמים דין זה רק למקרה שבו כת העדים החדשה ממקמת את הכת הראשונה במקום שבו לא יכלו להעיד על פשעו של הנאשם – צמצום קיצוני של הדין המקראי! הדין לא יחול במקרה שבו הכת השנייה טוענת ישירות שהראשונה דוברת שקר. במקרה כזה תהיה הכחשה הדדית של שתי הכיתות, והנאשם ייפטר מחוסר ראיות מוחלטות, וכך גם שתי כיתות העדים. אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין. שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג, שנאמר "נפש תחת נפש". אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - והרי אחיו קיים? ואם כן למה נאמר "נפש תחת נפש"? יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו, תלמוד לומר "נפש תחת נפש" - הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין.
ההבנה המקובלת למשנה זו מתומצתת בקטע תלמוד קצר שעליה: 'תנא, בריבי אומר: לא הרגו - נהרגין, הרגו - אין נהרגין'. נמצאנו למדים כי דין עדים זוממים המשתקף במקורות חז"ל שהבאנו עומד על שני עקרונות יסודיים: א. עדות המזימים אינה נוגעת לגוף העדות, אלא ליכולתם של העדים הראשונים להעידה. ב. תנאי לחלות העונש הוא שהנאשם עדיין לא נענש. איתמר: עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל... רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל; עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דציית להני, ציית להני? הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך.
טעות בזיהויכאמור, הצעות שונות הועלו במהלך הדורות לשאלות אלו ולנובעות מהן, ואין אנו יכולים לפורשׂן כאן. להלן נפנה למספר מאמרים שנכתבו בשנים האחרונות, המנסים לתקוף את הבעיה מזויות שונות. ההנחה המשותפת לכולם היא שהמצב ההלכתי העולה מן המקורות שהובאו אינו המצב הראשוני. הייתה כנראה הלכה קדומה שונה, הלכה שלבשה פנים אחרות מטעמים שונים במהלך הדורות, והתפתחות זו היא שהביאה לתבניתה הנוכחית הקשה. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, ונביא מקור חדש-ישן שעלה מן הגניזה. מדובר במדרש הלכה לספר דברים, שזכה לכינוי 'ספרי זוטא':
הרי שנים שאמרו 'מעידין אנו על איש פלוני שחלל את השבת בטבריה', אמרו להן אחרים: 'היאך אתם מעידים, והוא שבת אצלנו בציפורי', הרי אלו פטורין מפני שיש איש דומה לאיש.
|