הורדת מפלס החששות / רפי זברגר

כתובות נה ע''א-g"c

הקדמה 

המשנה בתחילת פרק חמישי בדף הקודם עוסקת ב"תוספת כתובה". נלמד את חציה הראשון:
אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה - יוסיף.
למדנו בתחילת המסכת כי סכום הכתובה תלוי במצב האשה: בתולה גובה מאתיים זוז ואלמנה מאה זוז, אבל מוסיפה משנתנו כי סכומים אלו הם ''עיקר הכתובה'', אבל ניתן להוסיף על סכומים אלו כהנה וכהנה כמה שרוצים, אפילו סכומים גדולים מאוד, וזהו הנקרא ''תוספת כתובה''. ומכאן למחלוקת תנאים מתי ניתן לקבל את תוספת הכתובה.
נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל;
לפי תנא קמא, גם אם כתב הבעל סכומים אלו לפני האירוסין, וגירשה או שהוא נפטר לפני הנישואין, גם אז גובה את תוספת הכתובה. כמובן, אם נתגרשה או מת הבעל לאחר הנישואין, גובה את כל הסכומים הנקובים בכתובה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין - גובה את הכל, מן האירוסין - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.
רבי אלעזר חולק על תנא קמא וסובר כי גובים את תוספת הכתובה רק לאחר הנישואין, אך לא אחרי האירוסין.
זאת כיוון שחכמים אמדו את דעת הבעל, שהתכוון לתת תוספת זו רק לאחר הנישואין, למרות שכתבה בפועל כבר לפני האירוסין. 
 

הנושא

הגמרא דנה האם נפסקה הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
רב ורבי נתן, חד אמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, וחד אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
היה ידוע בבית המדרש כי רב ורבי נתן חלקו בשאלה זו, אחד מהם פסק כרבי אלעזר בן עזריה והשני פסק כתנא קמא. לא ידוע מי אמר מה.
תסתיים, דרבי נתן הוא דאמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, דשמעינן ליה לרבי נתן דאזיל בתר אומדנא, דאמר רבי נתן: הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן, ובתרומת מעשר של דמאי.
הגמרא מסיקה כי רבי נתן הוא האמורא אשר פוסק הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שהולכים אחר אומדנא. מסקנה זו נובעת מכך שרבי נתן פסק כרבי שמעון שזורי בשתי הלכות (ההוכחה היא מההלכה הראשונה, הגמרא הביאה את שתי ההלכות כיוון שרבי נתן פסק בשתיהן כרבי שמעון שזורי):
1. מסוכן – המשנה במסכת גיטין (ס''ה:) פוסקת:
בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר, ואמר כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר: אף המפרש, והיוצא בשיירא; רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן.
המפרש ויוצא בשיירה וציווה לכתוב עבורו גט, אך לא אמר לתת אותו לאשתו, כותבים ונותנים את הגט לאשה, כיוון שאומדים את דעתו שהתכוון גם לתת את הגט לאשה, ומחמת טרדה לא אמר זאת. רבי שמעון שזורי מרחיב שם את דין אומד ואומר כי גם חולה מסוכן המבקש לתת גט לאשתו, כדי שלא תצטרך להתייבם (אם אין להם ילדים), ואמר לכתוב גט עבורו ולא אמר לתת לה – גם במקרה זה אנו אומדים דעתו שהתכוון לתת לה את הגט ולכן כותבים ונותנים לה. תנא קמא חולק על דין מסוכן, וסובר כי במקרה זה אין אומד כזה (הלחץ במקרה זה אינו דומה ללחץ של המפרש ויוצא בשיירה, שם הכול חייב להיעשות מהר מהר).
2. תרומת מעשר של דמאי – המשנה במסכת דמאי (ד', א') פסקה בסופה:
תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו:
פירות של עם הארץ נקראים ''דמאי'' ויש חשש שלא הפריש מעשרות ממנה, לכן מפרישים מפירות אלו מספק. אם האדם הפריש מפירות דמאי תרומות ומעשרות כולל תרומת מעשר (תרומה שהלוי מפריש לכהן עשירית מהפירות מעשר ראשון שקיבל מישראל), אך פירות תרומת המעשר חזרו והתערבבו עם פירות הישראל. מכיוון שתרומות (כולל תרומת מעשר) מותרת באכילה רק לכוהנים, יצטרך לתת את כל פירותיו לכהן, ואז יהיה לו הפסד גדול (כהן קונה פירות אלו במחיר נמוך משווים בשוק), במקרה זה התיר רבי שמעון שזורי לשאול את עם הארץ אם הפריש תרומות ומעשרות, אם אומר כי הפריש – מאמינים לו (למרות שבדרך כלל אינו נאמן) כדי למנוע את ההפסד הגדול.
מפסקו הראשון של רבי נתן כרבי שמעון שזורי, משמע שיש ''אומד מורחב'' (גם בחולה מסוכן) ולכן כנראה הוא זה הפוסק כרבי אלעזר בן עזריה במשנתנו.
הדין השני של רבי שמעון שזורי שהובא לעיל, מלמדנו כי למרות שבדרך כלל אין אנו מאמינים לעם הארץ, וחוששים כי אינו תרם תרומות ומעשרות ולכן חוזרים ותורמים, הרי שבמקום שיש הפסד גדול אנו ''מאמינים'' לו, ואם הוא כבר הפריש תרומות ומעשרות, הרי שההפרשה השניה הייתה מיותרת, ואין בה חלות של תרומה, ממילא אם חזרה "תרומת מעשר'' לתוך החולין, הרי שאינה תרומה כלל וכלל ואין בעיה לאכול פירות אלו.
נשאלת השאלה, כיצד ייתכן שמצב של הפסד גדול מביא אותנו למצב שאנו מאמינים לעם הארץ, מה שאין כן במקרה רגיל שאין הפסד אנו לא מאמינים לעם הארץ. נעיין בהסב רש''י אצלנו להבנת העניין:
ואוכלן על פיו, אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך, סומך עליו דהואיל ומדרבנן הוא - הימנוהו רבנן במקום פסידא כי הכא, שאין לו תקנה לחזור ולהפריש אלא למוכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו.
רש''י מסביר כי מכיוון שכל חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בדמאי אינו אלא מדרבנן, הרי ש''הם החמירו והם הקלו''. חכמים החמירו במקרה רגיל וחייבו להפריש, ואותם חכמים הקלו במקום שיש הפסד גדול (מכירה לכוהנים במחיר נמוך יותר). לפי הסבר זה, בעצם זהו קולא פורמאלית, ועניינה הוא כי אנו מחזירים את המצב לדין דאורייתא, שבו אין חשש שעם הארץ אינו דובר אמת.
המאירי מעמיד את המשנה במסכת דמאי, שהקונה סיפר למוכר כי הוא הפריש תרומת מעשר וערבבם בטעות עם שאר הפירות. במקרה זה ''אימת דין דימוע'' על עם הארץ (חושש שהקונה יאכל תרומה, ומדין זה חושש גם עם הארץ) לכן אין חשש שישקר, ואם אומר בזמן זה כי הפריש לפני כן תרומות ומעשרות מאמינים לו. 
 

מהו המסר

לפי כל הפירושים לעיל יוצא שאנו "חוששים פחות'' כאשר יש הפסד גדול. שהרי כל דין דמאי הוא משום חשש, ואם אמנם עלול להיווצר הפסד חכמים הורידו את מפלס החששות.
נלמד מכך עיקרון חשוב לגבי "חששות" בחיינו. מותר, ולפעמים אפילו רצוי לחשוש מתוצאות כאלו ואחרות, עד כדי מניעה מעשיית פעולות מסוימות וכדומה. אבל אם החששות הללו מובילים אותנו לתוצאות לא טובות, בכל מיני מישורים: במישור הכלכלי, הרוחני והכי גורע במישור הנפשי, הרי שעלינו להוריד את מפלס החששות, ולהיות יותר רגועים, שלווים ונינוחים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]