מקל ליד / רפי זברגר

כתובות סד ע''א

הקדמה 

הגמרא ממשיכה לעסוק בענייני מורד ומורדת, ומצטטת את דעת שמואל ודנה עליו.
נקדים עוד ונאמר כי כשהכריזו על אחד מבני הזוג כמורד כתבו בית הדין שטר (אגרת) שבו הוכרז/ה המורד/ת.
שטר זה מממש את המרידה, כך שערך הכתובה יורד כאשר מדובר במורדת (כל שבוע יורד בשבעה דינרים לשיטת תנא קמא), וערכה עולה במורד (כל שבוע עולה בשלושה דינרים לדעת תנא קמא). 
 

הנושא

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
רב טומי בן קיסנא אמר בשם שמואל כי לארוסה המורדת שאינה רוצה להינשא כותבים אגרת מרד, אך לשומרת יבם שאיננה רוצה להתייבם לא כותבים אגרת מרד.
מיתיבי: אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם!
מקשה הגמרא סתירה לדברי שמואל מהברייתא אותה הזכרנו גם בדף הקודם. שם למדנו כי שומרת יבם גם מוכרזת כמורדת כמו ארוסה, נשואה ואפילו נדה וחולה (הוסבר בדף הקודם). וזאת בניגוד לשמואל הסובר שאין כותבים ליבמה אגרת מרד.
על קושיא זו מנסה הגמרא לענות מספר תשובות אשר נדחות ותשובה אחרונה נשארת למסקנה. אנו נדון במאמר זה בתשובה הראשונה ובדיונים עליה, וכן בתשובה האחרונה.
לא קשיא: כאן שתבע הוא, כאן שתבעה היא, דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: תבע הוא - נזקקין לו, תבעה היא - אין נזקקין לה.
הגמרא מחלקת בתשובה זו בין תביעת היבם לתביעתה של היבמה. שמואל עוסק במקרה שהאישה תובעת את בעלה לקיים מצוות ייבום, ואז אין מכריזים עליו כמורד (להוסיף לערך הכתובה כל שבוע שלשה דינרים) אלא בית דין כופה אותו לחלצה, ובברייתא מדובר שהיבם תובע את שומרת היבם להתייבם והיא מסרבת, ובמקרה כזה כותבים אגרת מרד לאשה, ובכך מורידים לה כל שבוע שבעה דינרים מכתובתה.
במאי אוקימתא להא דשמואל? בשתבעה היא, האי כותבין אגרת מרד על ארוסה, לארוסה מיבעי ליה!
שואלת הגמרא שאלה לשונית, אם אמנם שמואל עוסק במקרה והיא תובעת, היה צריך לומר בדבריו כי כותבים את "אגרת המרד לארוסה", ולא "על ארוסה" (כי הרי האגרת נכתבת עבורה ולאור תביעתה). שאלה זהה ניתן לשאול גם על הסיפא של דברי שמואל ביחס ליבמה: היה צריך לכתוב אגרת מרד "לשומרת יבם", ולא ''על שומרת יבם''.
הא לא קשיא, תני: לארוסה.
הגמרא מתרצת ואומרת כי אין הכי נמי, נגרוס בדברי שמואל לארוסה (וגם לשומרת יבם).
מאי שנא שומרת יבם דלא? דאמרינן לה זיל לא מפקדת, ארוסה נמי, נימא לה זיל לא מפקדת.
מכאן עוברת הגמרא לשאול שאלה על תוכן דברי שמואל המחלק בין ארוסה ליבם. הגמרא מבינה בשלב זה כי בתביעת היבמה (כפי שהעמדנו באוקימתא זו) אין כותבים אגרת מרד, כיוון שלאשה ''אין עילת תביעה'' שהרי היא אינה מחויבת במצוות פריה ורביה (כפי שלמדנו במסכת יבמות ס''ה:). אם כן, שואלת הגמרא מאותה סיבה גם לא צריך לכתוב לארוסה, שהרי גם היא אינה מצווה במצוות פריה ורביה, ומדוע בכל אופן שמואל סובר כי כותבים לה אגרת מרד.
אלא בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה,
הגמרא דוחה את ההבנה הקודמת שלנו בסיבת אי כתיבת אגרת מרד ליבם, ומסבירה כי ליבמה יש ''זכות'' לתבוע שהיבם ייבמה כדי שתהיה לה משענת ותמיכה בימי זקנותה. הגמרא מכנה זאת ''מקל לידה'' - תומך ומסייע, ''קרדום לקבורה'' – אדם שידאג לצורכי קבורתה בבוא העת. מכוח טענה זו כותבים לארוסה אגרת מרד אם הארוס אינו נושא אותה לאישה.
הכי נמי שומרת יבם בבאה מחמת טענה!
מיד שואלת הגמרא, כי הסבר זה יכול לתפוש גם ביבמה, ומדוע אמר שמואל כי לא כותבים אגרת מרד ליבמה.
ומכאן עוברת הגמרא לתירוצים אחרים על הסתירה בין דברי שמואל לברייתא, אנו נקפוץ ישר למסקנת הגמרא:
אלא אידי ואידי שתבע לייבם, ולא קשיא: כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה,
הגמרא חוזרת בה מהאוקימתא הראשונה כי מדובר בתביעת האשה, ואומרת כי היבם הוא התובע לקיים מצוות ייבום. הברייתא עוסקת בתקופה ראשונה בה חכמים העדיפו לקיים מצוות ייבום על פני מצוות חליצה (משנה ראשונה), ולכן כשהאישה סרבה להתייבם כותבים לה אגרת מרד. לעומת זאת, שמואל דיבר על תקופה מאוחרת יותר (משנה אחרונה) שחכמים הינחו את היבם לחלוץ על פני קיום מצוות ייבום, ולכן אין כותבים ליבמה אגרת מרד.
הגמרא מוכיחה את קיום שני השלבים מהמשנה הבאה:
דתנן (בכורת י''ג.) : מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשום מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.
המשנה במסכת בכורות מסבירה את ההבדל בין שתי התקופות. בתחילה, כאשר הייבם התכוון לקיום מצוות ייבום ניתן היה לקיים את המצווה ולייבם. בתקופה מאוחרת יותר, היבם כבר לא התכוון לקיום מצוות ייבום, ואז, לא רק שאין מצווה בעצם הייבום, אלא אפילו עוברים על איסור אשת אח, ולכן מאותה תקופה יש להעדיף מצוות חליצה על מצוות ייבום.  
 

מהו המסר

הטענה שלמדנו היום "חוטרא לידא ומרה לקבורה" מלמדת אותנו על צרכים בסיסיים של אדם - תמיכה והמשכיות.
אנחנו חיים בעולם מורכב, שבו פועלים כל מיני כוחות שאת חלקם איננו קולטים. אין לנו במי להיעזר מלבד האנשים שעליהם אנחנו סומכים ברמה כזו או אחרת.
אדם לבדו, לא מסוגל לשרוד בעולם. אפילו בין חיות יש קשרים שמאפשרים את קיום החיים, מכל שכן בין אנשים.
בעת צרה שנופלת על משפחה, כמו מחלה קשה של מי מחבריה, התמיכה מהסובבים יכולה ממש להציל אותם מהתרסקות כללית.
הצורך הזה של ''מקל ליד'' קיים בכל שלב מחיינו ובכל גיל, מי פחות ומי יותר. הצד התומך ראשית לכל חייב להבין ולהכיר את הצורך, ובהמשך באמת, לעמוד לימין הנזקק, ולתמוך בו ברגישות, בשמחה ובטוב לבב. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]