גמלא פרחא
מכות ה ע"א
"אמר רבא, באו שנים ואמרו: במזרח בירה הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: והלא במערב בירה עמנו הייתם, חזינן, אי כדקיימי במערב בירה מיחזא חזו למזרח בירה - אין אלו זוממין, ואם לאו - הרי אלו זוממין. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לנהורא בריא, קמשמע לן.
ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן, אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין, ואי לאו - הוו זוממין. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לגמלא פרחא, קמשמע לן".
הקשו הראשונים, שבמסכת יבמות דף קטז ע"א, רבא עצמו חשש ל'גמלא פרחא', ממש במקרה כזה, של הגעה מנהרדעא לסורא ביום אחד: "ההוא גיטא דאשתכח בסורא, וכתיב ביה הכי: בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותרכית פלונית אנתתי, ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא, ואתו סהדי ואמור, דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא, ענן בר חייא מחגרא גבן הוה...
אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן (לעיל במסכת יבמות דף קטו ע"ב: שלחו מהתם: יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב, מי חיישינן לתרי יצחק או לא? - רבא אמר: לא חיישינן), הכא חיישינן, דלמא בגמלא פרחא אזל, אי נמי בקפיצה, אי נמי מילי מסר; כדאמר להו רב לספרי, וכן אמר להו רב הונא לספרי: כי איתנכו בשילי כתובו בשילי - אף על גב דמימסרן מילי בהיני, וכי איתנכו בהיני כתובו בהיני - אף על גב דמימסרן מילי בשילי".
במכות לא הזכיר רבא את האפשרות השניה שביבמות: "אי נמי בקפיצה" כלומר בשֵׁם. אולם אם אין חוששים בעדים זוממים ל'גמלא פרחא', כוונת רבא שגם אין חוששים שבאו בקפיצה.
למרות שאפשרות זו התקיימה באביו של שמואל, כמו שכתב רב האי גאון בתשובה, בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן יח: "וששאלתם אבוה דשמואל למה לא נקרא בשמו, אמרו כי אביו של שמואל הלך בסחורה למקום רחוק. לימים מצאה אותו מדיית אחת שהיתה יודעת בלשון העופות ותבעתו לדבר עברה ונתנה לו אלף ככרי כסף, ואמר לה למה? א"ל שמעתי כי בזה הלילה תוליד בן שלא יהיה כמוהו בחכמה, וכששמע זה הלך בקפיצה הלילה לביתו וידע את אשתו ונתעברה ושב לדרכו בקפיצה, וכשבא הדבר לב"ד הלקוה וילדה בן ונקרא שמואל, ואח"כ בא אביו והעיד עליו והיה שמואל אומר אני ידעתי כשהלקו את אמי והכוני ברצועה על ראשי ומקום הרצועה ניכר בראשי שפצעו אותו. ועל זה היו קורין אותו אבוה דשמואל להודיע לכל כי אביו היה".
את קושיית הראשונים ניתן להקשות גם באופן שונה:
דברי רבא: "חזינן, אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין", מניין כלל לגמרא לפרש את דברי רבא שלא חשש לגמלא פרחא? ואולי כוונתו שאכן מצי אזיל מסורא לנהרדעא בגמלא פרחא. ומה שאמר "חזינן" היינו שאם ניתן לברר שלא היה שום גמלא פרחא באיזור, נעשים אז זוממין!
ונראה שיש להבדיל בין שני הדינים. ויתכן שבמסכת מכות נקט רבא בדוקא לדוגמא באותם המקומות ובאותם הזמנים שהוזכרו במקרה שבא לפניו, אף שבעצמו היה בכלל גר במחוזא. וזאת, כדי להדגיש את ההפכיות בין שני דינים אלו.
בגט, בשטר, ובעדות על חלל, נצרך זיהוי ברור בוודאות. ובמיוחד כאשר הגט נפל, ואז הדין הוא ש'איתרע', כלומר שיש רגלים לדבר שהוא מפוקפק, אחרת היו שומרים עליו היטב. וכיון שקיימת אפשרות כל שהיא שמדובר באדם אחר, גם אפשרות רחוקה ונדירה, כבר לא מוגדר כאן זיהוי וודאי.
אולם בסתם הערכות המציאות, שעל פיהם צריכים הדיינים לפסוק, קבעה הגמרא שהכלל הוא ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (מסכת סנהדרין דף ו ע"ב), והוא אינו צריך לקחת בחשבון אפשרויות שבדרך כלל ההסתברות להתגשמותם אינה סבירה.
וממש כמו במקרה הראשון והמקביל - שלא חוששים ל'נהורא בריא', למרות שקיימים יחידי סגולה בעלי ראייה חדה ביותר.
וכדברי שמואל בהמשך, במסכת מכות דף ז ע"א: "במנאפים, משיראו כמנאפים". ולא חוששים שלא עשו מעשה. ולא חוששים שמא במקום נקיבת הסייף כבר היה נקב.
