למי היה היתר להתאבד?
הרב דב קדרון
כתובות קג ע"ב
בגמרא מסופר על כובס שלא היה בהלווייתו של רבי יהודה הנשיא, וכששמע על כך נפל מהגג לקרקע ומת, ויצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא.
המהרי"ט הקשה על כך איך ייתכן שאדם שאיבד את עצמו לדעת יהיה מזומן לחיי העולם הבא, ותירץ (על פי הירושלמי) שהוא עשה זאת כדי לכפר על חטא חילול שבת שעבר, ומי שהורג את עצמו משום תשובה אין דינו ככל מאבד עצמו לדעת.
כך אמנם סבורים כמה פוסקים, (ביניהם השבות יעקב ח"ב סימן קיא ושו"ת אבן השוהם סימן מד), אולם יש החולקים על כך וסוברים שאף לשם תשובה אסור לאדם לאבד את עצמו (וכן כתבו בשו"ת זרע אמת ח"א סימן פט, ומחנה חיים ח"ג אה"ע סימן ע).
כך נראה גם מדברי המהר"ל מפראג המסביר שאותו כובס היה רשע, אלא שנטייתו הייתה לחזור בתשובה, ולכן נקרא כובס, על שם הכביסה מהחטאים, כמו שנאמר (קהלת ט, ח): "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", ומה שנאמר שהפיל את עצמו מהגג אינו כפשוטו, אלא שמסר את נפשו מתוך גודל צערו, והחליט לשנות את אורח חייו ונחשב לו הדבר לכפרה.
בספר חשוקי חמד כתב שלמרות שבדרך כלל אסור לקבור בתוך בית הקברות את מי שאיבד עצמו, ולא מתאבלים עליו, לגבי מי שעשה זאת לשם תשובה, מכיוון שנחלקו הדעות אם רשאי לעשות כן - מותר לקוברו בתוך בית הקברות ולהתאבל עליו, ובדומה לזה כתב המהרש"ם (ח"ו סימן קכג) שאף שהמאבד עצמו לדעת מחמת ייסורים לא עשה כדין, מכל מקום אינו כעובר במזיד, אלא כאומר מותר.
