גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שלח מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף קג ע"א
בענין אי צדיקים חייבים במצוות לאחר פטירתם מהאי עלמא ואודות ההיתר להתפלל על קברי צדיקים
בגמרא מסופר (קג, א) שקודם פטירתו ציוה רבי לבניו: "הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה וכו'... מאי טעמא, כל בי שמשי ("ערב שבת". רש"י) הוה אתי לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא, קא קריה אבבא, אמרה אמתיה, שתיקו דרבי יתיב, כיון דשמע, שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים ("לומר לא צדיקים היו, שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי").
וציין הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל ב'גליון הש"ס' למה שכתוב ב'ספר חסידים' (סי' תתשכט): "ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו, ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי, בבגדים, כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם, ופוטר בקידוש בני הבית".
הגאון החיד"א זצ"ל למד מדברי ה'ספר חסידים' הללו, דהא דאיתא בגמ' (שבת ל, א): "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (תהלים פח, ו) 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות", לא נאמרו כי אם בסתם בני אדם, אולם בצדיקים וקדושי עליון אינו כן, וראיה לכך ממה שהוציא רבינו הקדוש את בני ביתו ידי חובתם בקידוש היום, והלא כללא דמילתא הוא ש"כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן", ומוכח מזה שרבינו הקדוש נחשב היה כמחוייב בדבר, ושפיר פטר אותם בקידוש היום. וזו לשונו ב'שם הגדולים' (מע"ג מע' א אות קצט): "כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה (כשהולכים להשתטח) אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות קריאת שמע או להתפלל תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות, כמו שנפסק באורח חיים סי' ע"א (ס"ז), ולהרמב"ם (הל' קרי"ש פ"ג ה"ב, ועי"ש בהשגות הראב"ד) לא יצא אף בדיעבד [ומקור הדין הוא בגמרא (ברכות יח, א), והטעם הוא משום (משלי יז, ה) 'לועג לרש חרף עושהו"], וכיוצא בזה הייתי תמיה על מה שכתב בספר 'עמק המלך' דאברהם אבינו ע"ה השלים מנין, וכן על מעשה שעשה רבינו האר"י זצ"ל בבית הכנסת וכיוצא".
[העובדא מאברהם אבינו הובאה בספר 'עמק המלך' (הקדמה שלישית פ"י) בשמו של מוה"ר ר' משה זצ"ל אחיו של מהר"ח וויטאל זצ"ל, וז"ל: "עוד אודיע לכם בני אלקים חיים, מה שנעשה בחברון, דבר פלא ביום הכפורים, תדע שבחברון לא יש תמיד עשרה שיתפללו בצבור, רק בשבתות ובימים טובים יתקבצו לשם מן הכפרים, ומתפלים בעשרה ויותר, אבל כל יושבי חברון הם מחסידי עליון. ויהי בערב יוה"כ לא היו בחברון רק תשעה אנשים, והמתינו על בני הכפרים שיבואו, ולא באו אחד מהם, כי הלכו כולם לירושלים ע"ה תוב"ב, שהוא סמוך מהלך רביע יום. והיו בצער גדול שיתפללו ביוה"כ ביחידים, ובכו הרבה בכי והשמש כבר נטה, והיום ירד מאוד, ויהי הם נשאו את עיניהם, והנה איש זקן בא מרחוק, ושמחו כנגדו שמחה גדולה. וכשבא אליהם נתנו לפניו לאכול סעודה המפסקת, ובירך אותם ואמר שכבר אכל בדרך, ובכן התפללו ביום הקודש, וכבדו את האיש כבוד גדול. ובמוצאי יוה"כ התחילו מדיינים זה עם זה, כי כל אחד רצה להביא את האורח לביתו, ונתפשרו בגורל, ונפל הגורל על החזן שהיה איש חסיד והגיד נפלאות בחלומות וחזיוני לילה. והלך החזן לביתו, והאורח אחריו, וכשהגיע סמוך לביתו פנה החזן לאחוריו, לכבוד האורח לילך ראשון לביתו, וירא והנה איננו, ובקשו אותו ולא מצאוהו בכל החצר שלהם, והיו כולם בצער גדול, כי חשבו שהלך בלילה לדרכו, כי לא רצה ליהנות מהם. ובאותו הלילה בא הזקן בחלום להחזן, ואמר לו שהוא היה אברהם אבינו ע"ה, שבא אליהם להשלים המנין, כי ראה אותם בצער גדול שלא יתפללו ביחידים, ושמחו שמחה גדולה וברכו את י"י הגדול, כי הפליא לעשות...".
והעובדא של האר"י הק' מובאת שם (פ"ז): "עוד אכתוב מעשה נורא אחת מן האר"י זלה"ה, פעם אחת אמר לתלמידיו ביום שבת קודש, אם תקבלו עליכם שלא תדברו כלום בבית הכנסת בשחרית, עד אחר יציאת בית הכנסת, ולא ימלא אחד מכם פיו בשחוק מכל מה שתראו. כי אני אתפלל עמכם היום לפני התיבה, ואקרא לספר תורה השבעה רועים, והשיבו התלמידים אליו, אנחנו מקבלים עלינו בשמחה, מכל מה אשר צוית עלינו. ואמר להם, רואה אני ברוח הקודש שאחד מכם יהיה נענש על שישחוק, והם הפצירו בו מאוד, עד שעשה את רצונם, וקרא את אהרן להכהן ובא וקרא עצמו הפרשה שלו, ואמר הברכה בתחילה ובסוף, וכן משה במקום לוי וקרא הפרשה שלו ואמר הברכות והלך לו, וכן אברהם יצחק יעקב וכן יוסף הצדיק קראו להיותו ששי, עד לשביעי קרא דוד בן ישי, והיה מראה עצמו, מרקד ומשחק מפזז ומכרכר בכל עוז, לפני ארון ברית ה', והוא חגור אפוד ומעיל בד על מתניו..."].
ואחר שתמה כל הנ"ל, מסיים שם החיד"א ז"ל: "עד שמצאתי ב'ספר חסידים' [סימן] תתשכ"ט שכתב, רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות, עכ"ד, ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנזכרות ויותר מהמה". והיינו, כי צדיקים וקדושי עליון, גם בעלותם למרום, חייבים המה במצוות, ומקיימים אותם בגבהי מרומים, ושפיר לא נחשב כלועג לרש, ויכולים לצרפם למנין.
החיד"א מדקדק שם בלשון של רבי יוחנן דיליף: "מאי דכתיב 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות", ומביא מדברי המהרש"א בחידושי אגדות על מאמרם ז"ל (ב"ב קסה, א): "ג' עבירות אין אדם ניצול בכל יום", כי 'אדם' פירושו אדם דעלמא אבל החסידים ניצולין, וכמו כן כאן: "'כיון שמת אדם', דייקא אדם דעלמא לאפוקי חסיד" (ע"ע מש"כ החיד"א ב'פתח עינים' כאן, וב'ברית עולם' על ספר חסידים שם).
