ל / רפי זברגר

כתובות קט ע''א

הקדמה 

למדנו במשנה את ההוראה הרביעית (מתוך שבע) של אדמון:
העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, אדמון אומר: השני נוח לי והראשון קשה הימנו, וחכמים אומרים: איבד את זכותו.
ראובן מערער על בעלותו של שמעון בשדה מסוים, לאחר שהוא חתם כעד על שטר מכירה של השדה מלוי לשמעון. לכאורה חתימה זו מעידה שהוא אינו הבעלים על השדה, אך אדמון אומר (לשיטתו) שיש לו אפשרות לטעון ''השני (שמעון) נוח לי, והראשון (לוי) קשה הימנו''. כלומר, ראובן חתם על מכירת השדה מלוי לשמעון אך ורק שהיא תעבור לשמעון שהוא אדם שנוח לו לתבוע אותו, לעומת לוי שהיה לו קשה מאוד לתבוע בגלל קשיות עורפו.
חכמים חולקים וסוברים כי טענה זו אינה מתקבלת, ועצם החתימה על שטר המכירה מעידה כי ראובן מסכים שהשדה אינה שלו, ולכן ערעורו נדחה.
עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו
מקרה נוסף בו ראובן מערער על בעלות של שמעון על שדה למרות שחתם על שטר מכירה, אך הפעם סיפור אחר בו אין מחלוקת של התנאים. שמעון מכר שדה ללוי וקבע בשטר את מהן גבולות השדה הנמכר. באחד הפאות קבע כי הגבול הוא שדה X שגם היא בבעלותו של שמעון. עתה ראובן מערער על בעלות שמעון בשדה X שסומנה כגבול לשדה אחרת. מכיון שהבעלות על שדה X היתה ונשארה של שמעון, אין משמעות לטענה הקודמת של אדמון (השני נוח לי הראשון קשה הימנו) ולכן לפי כולם, חתימה של ראובן על שטר זה פוסלת את הערעור והשדה נשארת אצל שמעון.
  

הנושא

אביי מסייג את דינם של חכמים:
אמר אביי: לא שנו אלא עד, אבל דיין - לא איבד את זכותו,
חכמים פוסלים את הערעור של ראובן על שדה שמעון רק אם הוא חתם כעד על שטר מכירה של השדה מלוי לשמעון, אך אם ראובן חתום על "שטר קיום" (כדי לאמת שטר, מבצעים ''קיום'' השטר כשהעדים מעידים כי הם חתמו על שטר זה בפני בית דין, והדיינים חותמים על שטר הקיום) כדיין ולא כעד אין חתימתו פוסלת את הערעור על השדה של שמעון. אביי מוכיח את ההסתייגות מתוך דבריו של רבי חייא.
דתני רבי חייא: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, אבל הדיינין חותמים אף על פי שלא קראוהו.
רבי חייא פוסק כי עדים החותמים על שטר מסוים חייבים לקרוא את הנכתב בו, שכן הם צריכים לדעת על מה הם חותמים. לעומת זאת, דיין החתום על שטר קיום, אינו חייב לקרוא ולדעת מהו תוכן הדברים בשטר, שהרי כל חתימתו היא על קיום השטר ונכונותו. קיום השטר נעשה על ידי אימות העדים המעידים כי הם העדים החתומים על השטר ותו לא. 
 

מהו המסר

הסתייגות זו של אביי מעלה מספר "הרהורים'':
• לכאורה היינו אומרים בדיוק הפוך. אם לפי חכמים עד אינו יכול לטעון ''השני נוח לי הראשון קשה הימנו'' כיוון שהוא חתום על השטר, היינו יכולים לחשוב כי דיין שהוא ''בר סמכא'' ועל פיו יישק דבר, בוודאי לא יוכל לטעון טענה זו ולכן ערעורו אמור להידחות. אך בבחינה עניינית של הדברים מגיעים למסקנה הפוכה. דווקא חתימתו של עד החייב לקרוא את השטר אינה מזכה אותו בערעור, ודיין שאינו חייב לקרוא את תוכן השטר, דווקא הוא יכול לטעון כי בכלל לא ראה את תוכן השטר, ולכן אין דוחים אוטומטית את ערעורו.
• דבריו של רבי חייא מלמדים אותנו מסר נוסף לחיים – לא בכל נושא צריך להתעמק ולדעת. אם מוטל עלינו רק לחתום על קיום השטר ולהעיד על נכונות העדים, אין אנו מחוייבים כלל לדעת מה כתוב בתוכן השטר.
יש אנשים אשר מרגישים צורך להבין ולדעת כל דבר בכל נושא. תכונה זו גורמת להם למשל לקרוא כל מילה הכתובה בעיתון, לקרוא כל כתבה עד תומה וכדו', ולא מוכנים ''לפספס'' שום דבר. רבי חייא בהלכתו, מלמדנו קצת ''להרפות''. ניתן ''להמשיך לחיות'' גם אם איננו יודעים הכול. גם אם לא התעמקנו בכל חדשה, בכל נושא, בכל דיבור שנמצא בסביבתנו. ניכנס ונתעמק רק בדברים החשובים באמת, כל אחד לפי שאיפותיו בחיים.
  
  
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]