אין אדם מגרש אשת חברו / נדרים ו ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדף ה ע"ב ממשיכה לעסוק בדין 'ידיים' בתחומים שונים:
"איתמר: ידים שאין מוכיחות – אביי אמר הוויין ידים, ורבא אמר לא הוויין ידים... לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קמיפלגי, דתנן: גופו של גט – הרי את מותרת לכל אדם. ר' יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין. אביי דאמר כרבנן, ורבא דאמר כרבי יהודה".
הגמרא מציעה לקשר את דין "ידיים שאינן מוכיחות" לשאלה אם יש צורך ב"מינאי" בגט כדי להבהיר ממי נתגרשה האישה – מבעלה ולא מאדם אחר. הגמרא דוחה הבנה זו:
"אמר לך אביי... עד כאן לא קאמר רבי יהודה בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט, דבעינן כריתות וליכא... ורבא אמר... ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו".
בעיוננו היום נתמקד בטענתו של רבא – גט ללא "מינאי" נחשב "ידיים מוכיחות", משום שברור שאדם אינו מגרש את אשת חברו. הר"ן הביא את דעתו של הרשב"א בעניין זה וחלק עליו:
"ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט, דאין אדם מגרש אשת חבירו. הרשב"א ז"ל שבש לשון זה ואמר דלא דייק, דרבא לא קאמר דלא ליבעו רבנן ידים מוכיחות, אלא דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות נינהו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו.
ולי אתי שפיר, דודאי הידים בעצמן אינן מוכיחות, לפי שהלשון אינו מוכיח שיהא הוא מגרשה, אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו, ולפיכך אף על פי שהלשון אינו מוכיח מהני".
הרשב"א מסביר שהעובדה שאין אדם מגרש אשת חברו גורמת לגט ללא "מינאי" להיחשב ידיים מוכיחות, ואילו הר"ן סובר שמדובר בידיים שאינן מוכיחות, אלא שבמקרה של גט מודה רבא שאין צורך בידיים מוכיחות, משום שכוונתו מוכחת מצד אחר – מצד המציאות.
לשון אחר: לדעת הרשב"א הוכחה חיצונית יכולה להפוך את דבריו של האדם לידיים מוכיחות, ולדעת הר"ן אין אלו ידיים מוכיחות, הוכחה כזו מייתרת את הצורך בידיים מוכיחות.
האבני מילואים (כז, יד) מעלה נפקא מינה בין ההסברים. הוא מביא את דיונו של המהרי"ט באדם שאמר לכלתו "הרי את מקודשת" ולא הוסיף "לי". לדעת האבני מילואים הדבר תלוי במחלוקת הרשב"א והר"ן: לדעת הרשב"א, שהוכחה חיצונית יכולה להחשיב את דברי האדם כידיים מוכיחות, במקרה זה יש הוכחה חיצונית שהמקדש אישה ששודכה לו ודאי מקדש אותה לו עצמו, ואילו לדעת הר"ן לא די בכך, ומדובר בידיים שאינן מוכיחות (אומנם, יש לדון אם גם לדעת הר"ן אמירה כזו תועיל משום שבקידושין מעין אלו אין צורך בידיים מוכיחות, ודכבריו לגבי גט בסוגייתנו, ואף האבני מילואים הציע לחלק בין המקרים באופן שונה, ואכמ"ל).
ר' אהרן קוטלר, בספרו "משנת רבי אהרן" למסכתנו (ז, ו–יד), קישר את מחלוקת הראשונים לשאלה יסודית בדין ידיים:
"והנה דין זה בדיבור שהוא מוכיח מצד אומדנא אחרת ולא מכח הדיבור עצמו אם הוא חשוב יד מוכיח יש גם לתלותו בפלוגתא בגדר יד... והנה צדדנו שם צד אחד דדין יד הוא שהנדר חל ע"י כוונתו המתבררת מתוך הדיבור, ולפי צד זה שייך דין ידות גם בדיבור שלא שייך לגומרו שיהיה דיבור שלם, דמ"מ יש לאסור מדין יד כיון שמחשבתו לנדור מוכחת מתוך דיבורו, וצד שני צדדנו דכל דין יד הוא שאם הוציא מפיו לשון שאינה גמורה כיון שהיא התחלת דיבור של נדר התחלה זו מספיקה שיחול הנדר משום שאנו גומרין דיבורו, ממילא היכא שאמר דיבור שלם לא יועיל מדין ידות, שהרי אי אפשר לגומרו, והכוונה המוכחת אינה מועילה שיחול הנדר אפילו אם היא מוכחת ע"י הדיבור".
לטענתו, אפשר להבין שה'יד' מגלה על כוונתו של האדם, שהיא הנחוצה לצורך החלת החלות הנדרשת, ולפי הבנה זו תועיל גם ראיה חיצונית המלמדת על כוונתו של האדם, ולחלופין אפשר להבין שה'יד' אמורה להכיל את התוכן של הדיבור המלא, ולפי זה ראיה חיצונית לא תועיל.
[עוד בנוגע להבחנה זו בין שתי ההבנות האפשריות בדין 'ידיים' ראו בדבריו של הרב אברהם סתיו לדף ג'.]
