בתחבולות / רפי זברגר
נדרים ט ע''א-ע"ב
הקדמה
המשנה בריש הדף ממשיכה לעסוק בנושא ידות נדרים:
כנדרי רשעים - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה;
אם אדם נדר ''כנדר רשעים'' כלומר, היה לפניו אדם שנדר נדר ומכונה בלשון המשנה ''רשע'' (יוסבר בגמרא) הרי הוא הכיל עליו את הנדר. כנ''ל לגבי נזיר – אם היה לפניו נזיר והוא אמר "כמותו" – הנזירות חלה. וכן אם נשבע שלא יאכל דבר מה שהיה לפניו – הרי השבועה חלה.
כנדרי כשרים - לא אמר כלום,
אם אמר שהוא נודר ''כנדרי כשרים'' – אין הנדר/נזירות חלה, כיוון שאנשים כשרים לא נודרים (יוסבר בגמרא).
כנדבותם - נדר בנזיר ובקרבן.
אבל אם נדב כמו אנשים כשרים – הנדר חל, כיוון שאנשים כשרים גם נודבים.
ההבדל בין נדר לנדבה הוסבר כבר לעיל והוא בלשון: אם אמר "הרי עלי" – החיל את הנדר על עצמו (איסור גברא) הרי זהו נדר, שחייב באחריותו. ואז - אם הבהמה שעליה החיל את הנדר מתה - חייב להביא אחרת, כיוון שהאדם חייב ולא הבהמה (חפצא). לעומת זאת כשאומר ''הרי זו'' בנדבה, החיוב חל על הבהמה, ואם מתה אינו חייב להביא אחרת תחתה. הגמרא דנה על ההבדל ההלכתי בין שתי הלשונות, כפי שבא לידי ביטוי בסיפא של המשנה.
הנושא
מאן תנא דשאני ליה בין נדר לנדבה?
המשנה כאמור חלקה בסיפא בין נדר לנדבה, שאדם כשר אינו נודר ולכן לא חל הנדר, אך אדם כשר נודב ולכן נדבתו חלה. מנסה הגמרא להבין כמו איזה תנא פוסקת המשנה.
לימא, לא רבי מאיר ולא רבי יהודה!
למדנו מחלוקת עקרונית בנושא נדרים בין רבי מאיר לרבי יהודה בהסבר הפסוק בקהלת כפי שנלמד מיד בברייתא:
דתניא: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם (קהלת ה', ד') - טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם!
הפסוק בקהלת קובע כי עדיף לא לנדור בכלל מאשר לנדור ולא לשלם. מחלוקת התנאים היא האם עדיף לא לנדור בכלל גם על אפשרות של לנדור ולשלם (רבי מאיר) או שיש להעדיף לנדור ולשלם מאשר לא לנדור בכלל (רבי יהודה).
אומרת הגמרא כי משנתנו כנראה אינה סוברת כמו אף אחת מהתנאים הללו, כי אחרת התנאים היו מדברים על נדבה ולא על נדר. זאת כיוון שהסיכוי שלא יקיים את הנדבה קטן בהרבה מאשר אי קיום הנדר (נדבה כאמור חלה על החפץ שמתקדש מיד עם אמירת הנדבה (הרי זו) לעומת נדר שהוא עדיין צריך להפריש בהמה לאחר הנדר (הרי עלי)).
אפילו תימא רבי מאיר, כי קאמר רבי מאיר - בנדר, בנדבה לא קאמר.
דוחה הגמרא ואומרת כי יתכן שמשנתנו היא לפי רבי מאיר, ואמירתו בברייתא כי עדיף לא לנדור בכלל עוסקת רק בנדר (ולכן אדם כשר אינו נודר). אבל גם רבי מאיר יסכים כי מוטב לנדב ולשלם, ולכן אומרת המשנה כי נדבת כשרים חלה.
והא קתני: כנדבותם - נדר בנזיר ובקרבן! תני: נדב בנזיר ובקרבן.
תשובת הגמרא קשה מלשון המשנה שהזכירה ''נדר'' גם בסיפא, ולכן מתקנת הגמרא את הלשון ושונה במשנה ''נדב בנזיר ובקרבן''.
מאי שנא נודר דלא? דלמא אתי בה לידי תקלה, נדבה נמי לא, דלמא אתי בה לידי תקלה!
לאחר שהעמדנו את המשנה כרבי מאיר, מנסה הגמרא להבין את עיקרון המשנה בסיפא. ואומרת הגמרא כשר אינו נוהג לנדור כיוון שהוא עלול לבוא לידי תקלה. שהרי אם אמר ''הרי עלי'' הוא עלול לשכוח ולא לייחד בהמה לקרבן. אך שואלת הגמרא, גם בנדבה יש חשש שיבוא לידי תקלה, אם כי חשש קטן יותר. יש לחשוש שלאחר שהפריש את הבהמה לקרבן, לא יקריב אותה ואז יעבור על איסור "לא יחל''.
כהלל הזקן, דתניא: אמרו על הילל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה.
עונה הגמרא כי ניתן ''לדאוג'' שלא לעבור גם על איסור ''לא יחל'' כפי שנהג הלל שלא מעל בקורבנותיו במשך כל חייו:
אם התחייב הלל בקרבן (או שהביא קרבן נדבה) לא הפרישה אלא רק על פתח העזרה, ומיד היה סומך ידיו עליה ומקריבה. באופן זה צמצם את פער הזמן מייחוד הבהמה ועד הקרבתה למינימום, ובכך מנע עצמו מלעבור על איסור מעילה.
הניחא נדבה דקרבנות, נדבה דנזירות מאי איכא למימר?
ממשיכה הגמרא ומקשה, אופן זה כמו שהלל נהג פותר את בעיות מעילה בקרבנות, אך כיצד ניתן למנוע את האיסורים שהנזיר עלול לעבור כמו טומאת הנזיר וכדו'. לאור חששות אלו לכאורה כשרים לא יינזרו את עצמם, וכיצד אומרת המשנה כי נזירות של אדם כשר חלה?
סבר לה כשמעון הצדיק; דתניא, אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד;
עונה הגמרא כי המשנה (נזירות כנדבה חלה) סוברת כמו שמעון הצדיק שהיה כהן, ומסופר בברייתא כי אמר שאף פעם לא אכל מקרבן אשם של נזיר שנטמא ואשר הביא קרבן אשם (וחטאת) לאחר טהרתו. זאת מחשש שמא הנזיר הצטער על נזירותו, כיוון שזמן נזירותו גדל, (עקב טומאתו), וצער זה יכול לגרום להתרת הנזירות, וממילא אין צורך בקרבן אשם, ואם יקריבה הרי זה חולין בעזרה. חוץ ממקרה אחד שבו לא חשש שמעון הצדיק, כמתואר בהמשך הברייתא:
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר (במדבר ו', ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה':
נזיר אחד סיפר לשמעון הצדיק הכהן, כי הוא החליט להיות נזיר לאחר שראה את שער ראשו היפה בבבואתו בנהר, וחשש מפני התגברות היצר עליו. באותו רגע החליט לגלח את שער ראשו מתוך מצוות הנזירות. שמעון הצדיק שיבח מאוד את הנזירות הזאת אשר באה מתוך רצון אמיתי, ומתוך יראת שמים כנה. נזירות כזאת יכולה להיות אצל אנשים כשרים ולכן המשנה פסקה כי נזירות כזאת (של כשרים) חלה.
מהו המסר
למדנו שתי טכניקות של ''בתחבולות תעשה לך מלחמה'' (משלי כ''ד, ו'). מנהגו של הלל להפריש לקרבן רק על פתח העזרה כדי למנוע מלעבור על איסור ''לא יחל'', וכן החלטה להיות נזיר על מנת להילחם ביצר הרע שתקף את האדם.
"תחבולות" הן כלי חשוב מאוד במלחמה שלנו במשך כל החיים, על מנת לשמור וללכת בדרכי ה' הטובות והיפות.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי - נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
