לא לדחות / רפי זברגר

נדרים יב ע''א-ע"ב

הקדמה 

למדנו במשנה בדף י' כי האומר טמא או נותר או פיגול מה שאוכל לך הרי זה נדר. כיוון שאסור לאכול קרבן טמא, או קרבן שנתפגל, או שאריות בשר שנותרו לאחר הזמן המותר באכילת הבשר (כל קרבן וזמנו הוא), ובכל הלשונות הללו כאילו אסר את הדבר הנידר כקרבן, וזהו הדין הבסיסי בנדרים. 
 

הנושא

בדף הקודם שאל רמי בר חמא שאלה, שהגמרא דנה עליה לאורך כל הדף שלנו:
בעי רמי בר חמא: הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים, מהו?
מה הדין אם התפיס בנדרו על בשר קרבן (זבחי שלמים) לאחר זריקת הדם של הקרבן. דנה הגמרא על מהות השאלה:
אי דקאמר בהדין לישנא - בהיתרא קא מתפיס,
אם כוונת האדם למילים שאמר – אכילת בשר הקרבן לאחר זריקת הדם, הרי זריקת הדם מתירה את הבשר באכילה, אם כן אין הנדר חל על דבר איסור וברור שאין זה נדר.
אלא כגון דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתרא גביה, ואמר זה כזה, מאי? בעיקרו קא מתפיס, או בהיתרא קא מתפיס?
מעמידה הגמרא את השאלה במקרה ומונח לפני אדם דבר מותר (כגון ככר לחם) וגם בשר שלמים לאחר זריקת דם הקרבן, והוא אמר שהכיכר יהיה כמו הבשר שלמים. שאלת רמי בר חמא: האם כוונת הנודר לומר שהכיכר יהיה כמו בשר הקרבן בעיקרו, לפני שנזרק הדם, ואז הנדר יחול על דבר אסור, או שמא מחילים על הכיכר את דין הבשר באותו זמן, ואז הבשר מותר והנדר לא חל.
נתמקד באחד הניסיונות של הגמרא לפשוט את שאלת רמי בר חמא מהמשנה בדף הבא:
אמר רבינא, תא שמע: כחלת אהרן וכתרומתו - מותר; הא כתרומת לחמי תודה - אסור, והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא!
נקדים מספר הקדמות להבנת המשנה ולהבנת הדיוק מתוכה:
• חלה המופרשת מעיסת בצק ניתנת לכהן ואסורה באכילת זרים.
• כמו כן, תרומה המפורשת מגידולי שדה ניתנת לכהן ואסורה באכילה לזר שאינו כהן.
• בקרבן תודה היו ארבעים לחמים מארבעה סוגים: מצות, חמץ, רכיכין ורבוכין (טיגון עיסה לאחר שחלטו אותה במים רותחים), כל סוג היו עשר חלות. מתוכם, נותנים לכהן חלה אחת מכל סוג, והן נאסרות לזרים.
• נדר חל רק "על דבר הנדור ולא דבר האסור". אדם המתפיס נדרו על דבר שאסור מן התורה, הנדר אינו חל. הנדר חייב להיות מותפס על דבר אסור מכוח נדר כמו בהמת קרבן, שלפני שאדם הקדישו היה מותר, ונאסר רק בעקבות הקדשו לקרבן.
פוסקת המשנה הבאה כי התפסת נדר על חלה או תרומה אינה חלה, כיוון שזהו ''נדר על דבר האסור'', שהרי חלה ותרומה אסורים מן התורה. מסיקה הגמרא כי אם אדם יתפיס נדרו על ''תרומת לחמי תודה'' (ארבעת הלחמים הניתנים לכהן) הרי הנדר יחול (מכך שהמשנה לא הזכירה גם דין זה). ומסיימת הגמרא, כי תרומת לחמי תודה ניתנים לאחר זריקת הדם של קרבן תודה, ומכאן ניתן לפשוט את בעית רמי בר חמא, שהולכים ''בתר מעיקרא''. שהרי לפני זריקת דמים הלחמים אסורים באכילה, והותרו לכהן רק לאחר זריקת הדם, ואנו מתפיסים את הנדר על הזמן הקודם האסור.
הגמרא דוחה ראיה זו בשתי דחיות, נלמד את הדחיה השניה:
ואי בעית אימא: תרומת לחמי תודה נמי קודם זריקת דמים הוא, כגון דאפרשינהו בלישה,
הנחת היסוד של השאלה היתה שהפרישו את תרומת לחמי תודה לאחר זריקת הדם במצב שהם מותרים לכהן, וקודם לכן היו אסורים (ומכאן הוכחנו כי הולכים ''בתר מעיקרא''). בדחיה זו אומרת הגמרא כי הפרישו את תרומת לחמי תודה קודם זריקת דמים, בהיותם במצב עיסה, וגם באותו זמן הם עדיין אינם מותרים, ולכן אין לפשוט מכאן את שאלת רמי בר חמא. הגמרא מוכיחה כי אמנם ניתן להפריש תרומת לחמי תודה גם מן העיסה.
וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות - יצא.
רב טובי פסק כי למרות שמלכתחילה יש להפריש ארבעים חלות לתודה, אם עשה רק ארבע חלות יצא ידי חובת חלות.
שואלת הגמרא על דינו של רב טובי ומתרצת:
והכתיב: ארבעים! למצוה.
אמנם יש מצווה לכתחילה להפריש ארבעים חלות, אך בדיעבד אם הפריש ארבע גם יצא ידי חובתו.
והא בעי למשקל תרומה!
ממשיכה הגמרא ומקשה כדי להגיע למסקנה המבוקשת (כי ניתן להפריש תרומת לחמי תודה מן העיסה): כיצד ניתן להפריש לכהן חלה מכל סוג, אם יש רק חלה אחת מכל סוג? מנסה הגמרא לענות על שאלה זו במספר אפשרויות:
וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה, והתנן: אחד מכל קרבן - שלא יטול מקרבן על חבירו!
אפשרות ראשונה: אולי לקח לחם אחד מתוך הארבע כתרומת לחמי תודה, ודוחים אפשרות זו מן המשנה (מנחות ע''ז:) שם נפסק כי אין להקריב מקרבן אחד (מסוג לחם אחד) על חברו (על סוג לחם אחר).
וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן: אחד - שלא יטול פרוסה!
אפשרות שניה שיפריש פרוסה מכל לחם נדחית גם מאותה משנה שבה נאמר כי אין להפריש פרוסה אלא ככר שלימה.
אלא דאפרשינהו בלישה, דשקיל חדא מחמץ וחדא מן חלות, וחדא מן רקיקים וחדא מן רבוכה.
אלא מכאן הגענו למסקנה המבוקשת – מפריש בשלב העיסה, חתיכה אחת מכל אחת מהעיסות (חלות, רקיקים ורכובה). 
 

מהו המסר

האוקימתא של ההפרשה בשעת לישה (עיסה), בעזרתה דחינו את הניסיון לפשוט בעית רמי בר חמא מלמדת אותנו:
• לחשוב מחוץ לקופסא. שהרי כל דינו של רבי טובי כי ניתן בדיעבד להפריש רק ארבע חלות במקום ארבעים הינו חידוש, ובמסגרת חידוש זה הוצרכנו לומר כי הפרשת תרומת חלת התודה תיעשה בעת הלישה ולא לאחר האפיה. לא היינו חושבים על כך במחשבה ראשונית, אך לאחר ''פירוק המצב למצבי משנה'' הגענו למסקנה כי כנראה אין מניעה בהפרשת מקדמית של תרומת חלות תודה כבר מזמן הלישה.
• ניתן ולבצע דברים בשלב מקדמי. למרות שהדין הבסיסי של הפרשת תרומת חלות תודה הוא לאחר אפיית ארבעים החלות, כך שמפרישים חלה אחת מכל עשר חלות. אך אם תהיה בסופו של דבר רק חלה אחת מכל סוג (אולי במצב של חוסר בחומרי גלם...) ניתן ואף חובה להקדים ולהפריש את החלות לכהן כבר מזמן העיסה.
נלמד מכאן את עיקרון ההקדמה – לא לדחות דברים, אלא לבצעם כבר ברגע הראשון שניתן. 
                                                                                                                 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]