זרק צרור למעלה
סנהדרין עז ע"ב - עח ע"א
"ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא - משום דכחו הוא? אי כחו - תיזיל לעיל! - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת! אלא: כח כחוש הוא".
הגמרא, וגם הרמב"ם והשו"ע, לא הבהירו מה הדין אם זרק צרור למעלה ולא הלכה לצדדין, והרגה, האם פשיטא שחייב, או שפטור.
פירש רש"י: "והלכה לצדדין - דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין, אבל אם נפלה נוכחה והרגה - פטור, דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה. תיזיל לעיל - דהא כלפי מעלה זרקה כנגדו, ולא לצדדין. אי לאו כחו תיזיל לתחת - תפול מיד כנגדה ולא לצדדין. אלא כח כחוש הוא - אינו כחו חזק, אלא, והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, קצת כחו יש כאן אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו".
וכן כתב תוספות סנהדרין דף עז ע"א ד"ה סוף חמה לבא: "ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור". מנין משמע מהגמרא לתוספות, וכן לרש"י, שפטור? מלשון: "אי כחו - תיזיל לעיל. - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת", ופירשו שכוחו הוא כח הזריקה כלפי מעלה, ולמסקנה גם הכח שלצדדין. ואילו כח הנפילה עקב משקל האבן שנקרא "לתחת" נחשב "לאו כוחו" ולכן פטור.
על הסבר זה קשה:
א. אם כח הנפילה עקב משקל האבן נחשב "לאו כוחו", הכיצד כתב הרמ"ה ביד רמה שאם עזב אבן מראש הגג והמיתה, חייב? והוא הוכיח זאת מהדין לעיל דבידקא דמיא גירי דידיה הוא, הרי שהכח הראשון נחשב לחיצו אף שלא בא מכוחו. וכיון שכך, כך צריך להיות הדין גם אם במקום לעזוב את האבן מראש הגג, הוא גילגל אותה ממרכז הגג לקצהו, ונפלה משם על הנרצח, הרי מצינו בהלכות שבת שדין זריקה כדין הושטה. וכן הוא הדין אם הביאה לראש הגג על ידי זריקה מלמטה. ואדרבה, בזריקה מלמטה צריך יותר להחשב לכוחו, כי כל הכח (האנרגיה) שבאבן הנופלת הצטבר אצלה מכח הזריקה כלפי מעלה, וזהו ממש כמו "גירי דידיה" – חיצים שלו, כדורך הקשת שכוחו נצבר בקשת המתוחה ומשתחרר בחיצים.
ב. הניחא אם הדין הוא שאם נפלה נוכחה והרגה – פשיטא שחייב, ובא רב פפא רק לחדש שהוא הדין אם הלכה לצדדין בין הזריקה למעלה לנפילה למטה, ולא אמרינן שנפסק בזה כוחו הראשון. אך אם הדין הוא שאם נפלה נוכחה והרגה - פטור, הכיצד לא הזכירו ולא רמזו דין זה במשנה ובגמרא, ואף הרמב"ם והטור והשו"ע לא פירשו חידוש דין חשוב זה?
ג. לשון הגמרא: "זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב", כך גם לשון הרמב"ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש ג, יג) אלא שהזכיר אבן במקום צרור. משמע שהזריקה היתה כלפי מעלה בלבד, והאבן הלכה כאילו מעצמה לצד. ואם כל החיוב הוא דוקא משום כח הזורק הצידה, היה צריך להדגיש זאת ולומר: "זרק אבן למעלה לצדדין".
ד. דברי סוגייתנו הם של רב פפא, ובמסכת מכות דף ח ע"א אמר רב פפא עצמו: "מאן דשדא פיסא (רש"י: רגב גוש עפר) לדיקלא ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא! מהו דתימא ככח כחו דמי, קמ"ל. ופירש רש"י: "מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני".
הרי שלרבי נפילת התמרים היא כוחו, למרות שכח זריקתו היתה כלפי מעלה, והתמרים נפלו מכח הכובד כלפי מעלה. קל וחומר שנחשב לכוחו כאשר האבן עצמה שזרק היא שנפלה והרגה. וגם חכמים אינם חולקים אלא כאשר האבן הפילה תמרים, כשם שהם פוטרים בגרזן שהתיז מהעץ המתבקע, אבל יודו הם כאשר האבן עצמה שזרק היא שנפלה והרגה, בדומה לראש הגרזן עצמו שהניף ונשמט והרג.
ואין לומר שלרב פפא הוא הדין כאשר האבן עצמה שזרק היא שנפלה והרגה, שאם כן למה הזכיר רב פפא תמרים? "לפלוג ולתני בדידה"! ואין לומר שרב פפא לא רצה להכנס כאן לענין החילוק בין למעלה בלבד ובין צדדין, אדרבה יש ללמוד מסתימתו שאין בזה חילוק.
ה. וכן בהמשך הגמרא שם: "אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא (רש"י: עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא (רש"י: אשכול התמרים המקובצים יחד) ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול". ולמה לא נקטו בפשטות כגון שזרק אבן כלפי מעלה ונפלה עליו? הרי במסכת סנהדרין עז ע"ב סתם רב פפא את דינו, ולא תלאם בדעת חכמים שבמכות דוקא.
ו. עוד קשה לפירוש רש"י, הכיצד מסיקה הגמרא "אלא: כח כחוש הוא" ופירש רש"י: "קצת כחו יש כאן", כלומר שחייב משום כוחו – משום אותו כח כחוש שדחף את האבן לצד. לו יהי כן שאותו כח כחוש היה שותף בהרג, הרי אמרו בהמשך הגמרא: (סנהדרין דף עח ע"א) "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה - פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו". והלכה כתנא קמא. ואפילו לרבי יהודה בן בתירא היינו רק באחרון כיון שקירב את מיתתו ממש, אבל בבת אחת מודה. והרי הכח הכחוש בדין "זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה" דומה להכוהו עשרה קופים חסרי דעת בעשרה מקלות בבת אחת, והצטרף הוא בכוחו בקיסם בלבד! וגם ככלל קי"ל: "מסייע אין בו ממש".
ז. הקשה תוספות סנהדרין דף עז ע"א ד"ה סוף חמה לבא: "ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.)? ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין. ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחֵק לומר כח כחוש הוא... אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון...".
וכ"כ תוספות הרא"ש שם: "ומיהו קשה מההוא דזרק צרור למעלה דאמרינן אי נפלה לתחת פטור, ואמאי, ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אש אם בהדי דאזלי קא מזיק כדאיתא בפ"ק דקמא. ושמא אינו מצוי (כגון) שתפול לתחת ממש ולא אזיל כלל לצדדין. ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק הוא לומר כח כחוש הוא".
תוספות התקשו בהבנת הגמרא בהסבר שפטור. וגם היסיקו שלמעשה חייב כי אינו מצוי שלא תהיה נטיה לפחות קטנה לצדדין.
ח. בהמשך התוספות שם: "ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכות דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק".
כלומר שלמרות שהמעגילה נופלת בכח הכובד נחשב זה לכוחו כי "מתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק". וקשה, הרי כך הוא בדיוק גם באבן הנזרקת כלפי מעלה, שנופלת ביותר כח ומהירות מתוך שזורק בכוחו יותר למעלה.
אלא נראה לפרש: "זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב", לא מבעיא כשלא הלכה לצדדים שחייב, אלא אפילו הלכה לצדדין כביכול מעצמה או לא אמרינן שפסק כוחו, ושנפילת האבן נעשתה מאליה, "מאי טעמא - משום דכחו הוא" - משום שהכח הממית בא מהזורק. "אי כחו - תיזיל לעיל!", אם רק כוחו יש כאן היתה צריכה האבן להשאר למעלה במקום המדויק שזרקה שם! "[אמר ליה] - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת!" כלומר, אילו היה כאן כח נוסף שהוא שגרם להריגה, אותו כח היה אמור לדחוף את האבן כלפי מטה, ולא הצידה. "אלא: כח כחוש הוא", כלומר מסלול האבן הוא פראבולי, ומורכב מווקטור (כח כיווני) כלפי מעלה שהופך לכלפי מטה, וגם מווקטור כחוש הצידה. וההרג בא רובו ככולו מכח הזורק כלפי מעלה. ואף שבתחילה לא ניכרת הדחיפה לצד, כשהאבן מאיטה ניכר אותו כח.
או גם אפשר לפרש: "זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב", לא מבעיא כשלא הלכה לצדדים שחייב, אלא אפילו הלכה לצדדין מכח רוח או ציפור, לא אמרינן שהם שהעמידו את האבן מעל ראשו והמיתו. "מאי טעמא - משום דכחו הוא" - משום שהכח הממית בא מהזורק. "אי כחו - תיזיל לעיל!", אם רק כוחו יש כאן היתה צריכה האבן להשאר למעלה במקום המדויק שזרקה שם. "[אמר ליה] - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת!" כלומר, אילו הרוח או הציפור היו מצטרפות לכח ההריגה הכח היה צריך לדחוף את האבן כלפי מטה, ולא הצידה. "אלא כח כחוש הוא", הדחיפה לצד אינה אלא כח כחוש המעורב במסלול תנועת האבן, אך ההריגה נעשתה בכח הזורק בלבד.
בביאורים אלו מיושבות הקושיות דלעיל. ואפשר שזה הפירוש האחר שכתב הרמ"ה שראה ולא הביאו.
