דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ
ברכות ח ע"א
"אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: (דברים יא, כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו. כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי. אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קרא - (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. וכתיב בתריה: (שם לה) כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים".
בהמשך לדברי הגמרא, הובא בילקוט שמעוני על הפסוקים הנזכרים: "מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להפטר מן העולם, אמר לה מה מצוה את למודה לעשות בכל יום? אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה".
טעם הדברים מבואר בתהלים (צב, טו – טז) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. הכיצד זה יָנִיבוּ פֵּרוֹת בְּשֵׂיבָה? מנין להם הכוחות?
מבואר בפסוק הבא: לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה'. כל עוד שלנגד עיניהם המשימה ללמוד וללמד להתפלל ולהלל, להגיד בעולם את דרך ה' – דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.
