מה שאפשר - אפשר / רפי זברגר

נדרים פב ע''ב
 

הקדמה 

למדנו כי הבעל יכול להפר נדרי אשתו באחת משתי סיבות: "עינוי נפש" או ''דברים בינו לבינה''. הזכרנו גם את הנפקא מינה בין שני סוגי ההפרות, שהפרה משום עינוי נפש הינה מוחלטת, והנדר מופר גם אם מתייחס לאנשים אחרים (בנוסף לבעל), אך נדרים מסוג ''בינו לבינה'' אין הפרת הבעל חלה אלא רק על הקשרים ביניהם, אך על אנשים אחרים, הנדר ממשיך לחול גם לאחר הפרתו של הבעל. במאמר זה נלמד על מחלוקת אמוראים בהפרת נדר המכיל בתוכו שני חלקים, כאשר באחד מהחלקים יש בו משום עינוי נפש ובחלק השני אין עינוי.
  

הנושא

אמר רב יהודה אמר שמואל: נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מתוך שהוא מפר למתענה - מפר לשאינו מתענה;
רב יהודה אמר בשם שמואל כי אם אשה נדרה על עצמה איסור הנאה משתי כיכרות לחם, אשר באחת מהן יש לאשה עינוי כשאינה אוכלתו, ובשני אין עינוי נפש, והבעל הפר את נדרה, הרי שההפרה חלה על שתי הכיכרות. ההסבר לכך: מתוך שהיא חלה על הכיכר שיש בה משום עינוי נפש, חלה גם על הכיכר השנייה, שהרי "אין הפרה לחצאין".
ישנה מחלוקת ראשונים לתיאור מצב זה: לפי הר''ן מדובר בשני סוגי ככרות. האחת טובה, טעימה ובעל איכות שהאשה מתענה אם אינה אוכלת אותו, והכיכר השניה מעופשת ולא טובה, ולכן אין שום עינוי באי אכילתו. למרות מצב הכיכרות היא נדרה על עצמה הנאה משתיהן, כיוון שייתכן שמצבים שונים תאכל אף את הכיכר השנייה.
הרא''ש והמפרש (רש''י) מסבירים כי מדובר בשתי כיכרות טובים וראויים, אך היא נצרכת לאכול ככר אחת בלבד. לכן, למרות שנדרה משתיהן, היא תתענה רק אם לא תאכל כיכר אחת, אך לאחר שתאכל אותה, לא תתענה אם לא תאכל את השניה (אולי תתענה אם תאכל את השנייה...).
ורב אסי אמר רבי יוחנן: מפר למתענה, ואין מפר לשאין מתענה.
רב אסי פסק בשם רבי יוחנן כי ניתן לפצל, וההפרה תחול רק על חצי הנדר שיש בו משום עינוי נפש, אך על החצי השני לא תחול ההפרה והיא נשארה אסורה בו.
ואיכא דאמרי, בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מהו? אמר ליה: מפר למתענה, ואין מפר לשאין מתענה.
יש גרסה כי רב אסי שאל את רבי יוחנן שאלה זו, והוא ענה לו כי ניתן להפר רק חלק מהנדר העוסק בעינוי נפש.
הגמרא לא מסבירה את שורש מחלוקתם של האמוראים, אך מצאנו בר''ן הסבר לכך:
ונראה בעיני דשמואל ורבי יוחנן בהכי פליגי משום דקרא כתיב (במדבר ל', י''ד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: ומפקינן מהאי קרא לקמן (דף פ"ז.) דצריך הבעל שיפר כל הנדר דיפרנו כוליה משמע ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר
הר''ן מסביר כי מקור הדין של שמואל במילים וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ מהן לומדת הגמרא בהמשך כי יש להפר את כל הנדר, ואם הפר רק חלק – אין זו הפרה כלל וכלל. ומוסיף ומסביר שם הר''ן כי הכללת שתי הכיכרות בנדר אחד, הופכם ליחידה אחת שאין לחלקה:
וכיון דרחמנא יהיב ליה רשותא להפר נדרים שיש בהן עינוי נפש על כרחיך מפר אף בשאין מתענה, דמתענה בשאין מתענה תליא ואי אמרת לא מצי מפר איכא עינוי נפש.
וממשיך שם הר''ן ואומר, כי מכיוון שהתורה נתנה רשות להפר נדרים שיש בהם עינוי נפרש, ושני החלקים של הנדר קשורים בטבורם - אין ברירה אלא להפר גם נדרים שאין בהם עינוי נפש, כי אחרת לא יוכל להפר את חלק הנדר שיש בו עינוי נפש. לאור הסבר זה ממשיך הר''ן להסביר במה חולק רבי יוחנן על לימוד זה:
ורב אסי אמר רבי יוחנן מפר למתענה ואין מפר למה שאין מתענה, דסבירא ליה דנהי דיפרנו אמר רחמנא דמשמע כוליה ולא פלגיה, היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר דיפרנו דקרא - אענוי נפש קאי. הילכך כל שהפר כל מה שיש בו עינוי נפש בהכי סגי, ויפרנו קרינן ביה, ומשום הכי מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה.
רבי יוחנן אינו חולק על לימוד זה מן הפסוק: צריך להפר את כל הנדר. אך רבי יוחנן מגדיר ואומר כי ''כל הנדר'' בתורה מתכוונים לכל הנדר שאפשר להפר ואילו הם נדרי עינוי נפש. ומכיוון שרק בכיכר אחת יש עינוי נפש מפר רק על ככר זו, ואין ההפרה חלה על הכיכר השנייה.
מחלוקתם של האמוראים לפי הסברו של הר''ן מוסב על אופן הלימוד מן הפסוק וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. האם חובת הפרת כל הנדר הכוונה לכל הנדר שהאשה נדרה בפועל, או לכל הנדר שאפשר הלכתית להפר אותו. שמואל סובר כי כל הנדר משמעו כל הנדר ממש ולכן אין אפשרות לחלקו לחלקים. ורבי יוחנן סובר כי משמעות התורה כל הנדר אשר אפשר להפר, ולכן ניתן לחלק ולומר כי ההפרה היא רק על החלק שיש בו עינוי נפש.
 

מהו המסר

אולי ניתן לראות את מחלוקת האמוראים בהסבר הר''ן כמחלוקת עקרונית יותר כיצד לבחון דברים בחיים. האם להתייחס לכל דבר באופן מוחלט, אבסולוטי , או לבחון בכל מצב מה אפשרי ומה ניתן להפיק ממנו, ומה בלתי אפשרי.
שמואל בוחן את הדברים באופן טוטאלי. היה נדר מחולק לשניים. שני החלקים מהווים יחידה אחת, ולכן מתייחסים אליהם כחטיבה אחת בלתי ניתנת לחלוקה והפרדה. לעומת זאת רבי יוחנן בוחן כל חלק לאשורו. מילות המפתח בסברתו הם: "נדר שהוא יכול להפר". כלומר, נתייחס ונבחן רק מה שאפשר: חלק שניתן להתייחס אליו – נתייחס, ולחלק האחר לא נתייחס. וגם הלימוד מן התורה שאין לחלק נדרים מתייחס אך ורק לאותם חלקים רלוונטיים.
נוסיף ונייחס את מחלוקת של שמואל ורבי יוחנן לגישות שונות בחיים. גישת שמואל דומה לגישת בית שמאי המחמירה והבלתי מתפשרת, לעומת שיטת רבי יוחנן הדומה לגישת בית הלל, הסבלנית יותר. הפתוחה יותר ומאפשרת חילוקים יותר עדינים.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]