עקרון ההפשטה / רפי זברגר

גיטין ה ע"א

הקדמה 

אנו עדיין דנים במחלוקת שהבאנו בדף ב' בין רבה לרבא, בהסבר הצורך של העדים המביאים גט ממדינת הים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" (מתואר ברקע של דף ב'). בסוף הדף הקודם צוטטה משנה מהמשך המסכת (דף ט'): המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם יש עליו עדים - יתקיים בחותמיו. המשנה עוסקת בשליח אשר הביא את הגט מחו"ל (מדינת הים), ואינו יכול להעיד ולספר כי הגט נכתב ונחתם בפניו, למרות שלמדנו במשנה הראשונה של המסכת כי אמנם צריך להעיד זאת. המשנה קובעת כי אם נכתבו שמות העדים על הגט, יש צורך "לקיים את החתימה". משמעות "קיום חתימה": הבאת עדים אחרים המכירים את החתימות כדי לאמתן.
הגמרא חוקרת ומבררת מהי כוונת המשנה אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מה גורם למצב שהשליח אינו יכול לומר? ניסיון ראשון העמיד את המשנה בשליח חרש אשר אינו שומע וגם לא יכול לדבר, לכן אינו יכול להעיד ולומר כי הגט נכתב ונחתם בפניו. הגמרא דוחה זאת בטענה, כי חרש פסול בכלל מלהיות שליח להבאת הגט.
ניסיון שני העמיד את המשנה במקרה שהשליח בעת שקבל את השליחות היה "פיקח" (שומע ומדבר) ולאחר זמן נעשה חרש, ולכן בעת קבלת השליחות הוא היה כשר, אך כאשר הביא את הגט לארץ ישראל, כבר אינו מסוגל לדבר ולהעיד.
הסבר זה קשה לשיטת רבה, אשר הסביר את הצורך בעדות, בגלל שבחוץ לארץ לא בקיאים בדינים של כתיבת גט לשמה,
שהרי "קיום החתימות" לא מעיד על כתיבה הגט לשמה של האשה.
תשובת הגמרא שהמשנה עוסקת בתקופה שכבר למדו, גם בחוץ לארץ את הדינים של כתיבת הגט לשמה, ולכן ניתן "להסתפק בקיום החתימות". תשובה זו מעלה מיד את השאלה המתבקשת, אם כבר למדו בחוץ לארץ את דיני כתיבת "לשמה", אז גם אם השליח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לא נצריך אותו להעיד עדות זו.
תשובת הגמרא מעניינת: מכיוון שאנו חוששים שהמצב יחזור לקלקולו (שוב לא ידעו בחוץ לארץ דיני כתיבת "לשמה"), אנו מחייבים את "השליח הרגיל" [אינו חרש] להעיד כי הגט נכתב ונחתם בפניו.
תשובה זו מחזירה "בפינג פונג" את השאלה לצד השני: אם חוששים שהמצב יחזור לקלקולו, מדוע לא חוששים גם במקרה של חרש, ולא נסכים לקבל שליחות של חרש שאינו יכול להעיד "בפני נכתב ובפני נחתם".
הגמרא מתרצת ואומרת, כי מקרים של "פקח ונתחרש" נדירים ביותר, ולכן במקרים נדירים לא גזרו חכמים, והם "מוכנים" לקבל את השליחות, למרות שהשליח לא מסוגל להעיד כי הגט נכתב ונחתם בפניו. 
  

הנושא

לאחר התשובה זו, ממשיכה הגמרא להקשות ממשנה אשר נלמד בהמשך המסכת (דף כ"ג:), שם נכתב כי מותר לאישה להביא את הגט של עצמה מחוץ לארץ, אם היא מעידה כי הגט נכתב ונחתם בפניה.
מקשה הגמרא: המצב שאישה מביאה את הגט בעצמה, נדיר מאוד [לפחות בזמן הגמרא], ומדוע חכמים גוזרים שהאישה צריכה להעיד עדות זו, הרי אמרנו בתשובה האחרונה של ההקדמה, כי במצב נדיר, חכמים אינם גוזרים?
תשובת הגמרא: שלא תחלוק בשליחות. אנו מעדיפים לקבוע "כלל כללי" העונה על רוב רובם של המקרים, ולא לפרט בהלכה, כל מיני מקרי קצה. "הכלל הכללי" שלנו הוא שכל שליח המביא גט מחוץ לארץ חייב להעיד ולומר כי הגט נכתב ונחתם בפניו. במקרה קיצון אחד שהשליח אינו מסוגל להעיד כיוון שנעשה חרש, רק במקרה זה אנו פוטרים אותו מלהעיד ומסתפקים ב"קיום החתימות". 
 

מהו המסר