תוכחה מתוך כבוד / רפי זברגר

גיטין ז ע"א

הקדמה 

בדף הקודם עסקנו בסיפור "פילגש בגבעה" (שופטים פרק כ'). ובסופו נכתב המאמר של רב חסדא הבא:
לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. מאמר זה קובע, כי התנהגות בתוך הבית, חיובית או שלילית, בסופו של דבר משפיעה גם "דברים גדולים" הקוראים מחוץ לבית. פילגש זכתה ליחס עוין מצד בעלה, אשר בסופו של דבר גרם אסון הגדול, בו נהרגו עשרות אלפי אנשים במאבק פנים ארצי.
לקראת סוף הדף הקודם, ותחילת הדף שלנו, מתואר מאמר נוסף של רבה בר בר חנה [נקרא גם אבא בר חנה]
העוסק באותו עניין: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר: צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. במסכת שבת למדנו כי על הבעל מוטלת "חובה משפחתית" לקיימה מידי יום שישי, קצת לפני כניסת השבת. חייב הוא לשאול את בני ביתו ולוודא האם ביצעו שלוש פעולות, כחלק מן ההכנות לקראת שבת:
1. האם הפרישו מהפירות בבית תרומות ומעשרות? שהרי יש איסור להפריש בשבת, לכן מוודא אב הבית כי הפירות מעושרים ומוכנים לאכילה במשך השבת.
2. האם ערבו "עירובי חצרות"? מושג זה שייך לדיני טלטול בשבת, והוצאת דברים ממקום אחד למקום שני בשבת. אם יש שתי חצרות הסמוכות אחת לשניה, כדי להתיר להעביר חפצים מחצר אחת לשנייה יש לבצע "פעולת עירוב" ביניהם, כך שיוגדרו כחצר אחת לצורך הלכה זו. גם בנושא זה, על אב הבית לברר האם בוצעה הכנה זו טרום השבת.
3. הדבר השלישי, אינה שאלת הבהרה, אלא אמירה ובקשה של הבעל מן האשה ,להדליק את הנר לכבוד שבת.
כל הדברים הללו, למרות שהם מבוצעים "תחת לחץ" של הכנות אחרונות לשבת, קובע רבה, כי יש לאומרם בנחת. ללא צעקות, ללא איומים חס וחלילה, ללא הקפדה יתירה, אלא מתוך דאגה כנה ואמתית לביצועם בזמן ובאיכות המתאימה. 
 

הנושא

רב אשי, חכם מאותה תקופה, לא שמע את דברי רבה בר בר חנה, והכריז כי הוא הגיע לתובנה הזאת מתוך הבנה אישית פנימית! ניתן לומר כי הייתה לו "אינטליגנציה רגשית" גבוהה, אשר לימדה אותו כיצד יש להתנהג עם הזולת.
לסיכום נושא זה, חוזר וקובע רבי אבהו באופן נחרץ, ומגדיר את הנושא ככלל התנהגותי פנים ביתי: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. הוא מביא עוד הוכחה לדבריו מהתנהגותו של אחד מחכמי התלמוד, אשר לא קיים את המאמר, והטיל פחד על אנשי ביתו, ולבסוף כמעט נענש בעונש חמור ביותר.
 

מהו המסר