חשוב ואחר כך חביב / רפי זברגר

נזיר ב ע"א-ע''ב
 

הקדמה 

בעז''ה מתחילים היום מסכת נזיר שהיא במידת מה המשך ישיר למסכת נדרים, שכן, אחת מהאפשרויות הנדר הינה נזירות. נעתיק את ההקדמה שנכתבה כפרומו למסכת נזיר במאמר על דף פ''ג במסכת נדרים, ונוסיף עליה קמעה:
1. נזיר (או נזירה) אסור בשלושה דברים: שתיית יין ואכילת חלקי הגפן, גילוח שער ולהיטמא למת.
2. אין אפשרות לקבל נזירות רק לחלק מהאיסורים הללו, ואם לא קיבל עליו את כל האיסורים – אינו נזיר.
מלבד נזיר שמשון שאינו מוזהר על טומאת מת.
3. ניתן לנדר נזירות לכל תקופה שהיא, מינימום שלושים יום, וזהו גם זמן הנזירות לאדם שלא ציין משך נדר הנזירות.
4. קבלת הנזירות יכולה להיות בלשון מפורשת "אהא נזיר'', אך יכולה להיות גם על ידי "כינוי" לנזר שהוא שם דומה לנזיר, וייתכן אף "ידות" שוהי אמירה מרומזת על הנזירות שגם היא תופסת ומכילה את הנזירות.
5. נזיר שעבר על כל אחת משלושת האיסורים הללו מקבל עונש מלקות.
6. לאחר סיום ימי נזירות הנזיר חייב להביא שלש קרבנות: כבש לחטאת, כבשה לעולה ואיל לשלמים.
7. דיני הפרת נדרים שייכים גם בנזיר, ולכן בעלה של הנזירה יכול להפר לה את נדר הנזירות.
8. הפרת הבעל לאשתו הנזירה חלה כמו כל הפרה, מאותה נקודת זמן של ההפרה ואילך, ולא עוקרת את הנזירות מלכתחילה (כמו שמתבצע בהתרת נדר או נזירות, על ידי חכם).
9. נזיר אשר נטמא למת חייב להיטהר מטומאתו על ידי הזאת אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו כמו כל אדם שנטמא למת, ולאחר טבילתו והוא מקריב קן תורים או בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש אשם.
נלמד את ראשית המשנה הראשונה במסכת, העוסקת בכינויים ובידות של נזירות (4):
כל כינויי נזירות כנזירות.
אמירה של האדם המקבל על עצמו נזירות בלשון ''כינוי'' מהווה אמירה מחייבת ההופכת אותו לנזיר, מיד יובאו דוגמאות
האומר אהא - הרי זה נזיר, או אהא נאה - נזיר.
כאן עוברת המשנה ל''ידות'' נזירות, שאלו כאמור אמירות המרמזות על רצון האדם לקבל נזירות ולא נאמרו במפורש. למשל, אם נזיר עובר לפני אדם והוא אומר ''אהא'' או אהא נאה'' הרי שמפרשים את דבריו כרצון להיות נזיר, ומשום ידות נזירות הוא קיבל על עצמו את נדר הנזירות.
נזיק נזיח פזיח - הרי זה נזיר.
ומיד חוזרת המשנה לדוגמאות של כינויי נזיר שהוזכרו בתחילת המשנה. שלושת לשונות אלו (נזיק, נזיח, פזיח) ולשונות נוספים הינם שמות נרדפים לנזיר, ונותנות תוקף לנזירות מדין ''כינויים''. 
  

הנושא

לאחר דיון של מיקום מסכת נזיר בש''ס, עוברים לדיון של סדר הדברים במשנתנו:
פתח בכינויין ומפרש ידות!
שואלת הגמרא מדוע הפתיח של המשנה מדבר על כינויים והדוגמאות הראשונות עוסקות בידות ולא בכינויים?
אמר רבא, ואיתימא כדי, חסורי מיחסרא והכי קתני: כל כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות, ואלו הן ידות: האומר אהא - הרי זה נזיר
משלימה הגמרא את לשון המשנה, וגם הרישא מזכירה ידות נזירות, ומיד ממשיכה הגמרא בדוגמאות של ידות.
ולפרוש כינויי ברישא!
שואלת הגמרא, אם הקדמנו בכותרת המשנה את הכינויים, מדוע הדוגמאות לא מתחילות גם בכינויים?
תנא מההוא דסליק ההוא מפרש ברישא
עונה הגמרא, כי המשנה דווקא מתחילה להביא דוגמאות בנושא שעליו דברנו לפני כן (ידות שהושלמו על ידי הגמרא)
מביאה הגמרא שלוש משניות ממסכת שבת המוכיחות טענה זו (הפירוט במשנה מתחיל דווקא בנושא האחרון בכותרת).
והתנן: במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? ומפרש יוצא גמל ברישא!
מקשה הגמרא מתוך משנה נוספת במסכת שבת, שם הדוגמאות מתחילות בנושא הראשון של הכותרת.
בהמשך מצוטטת משנה נוספת אשר גם ממנה קשה על תשובת רבא.
אלא, לעולם תני הכי ותני הכי, אלא התם דאיסורא דנפשיה הוא - מפרש איסורא דנפשיה ברישא, גבי בהמה דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי - מפרש היתירא ברישא, גבי יש נוחלין נמי - מפרש עיקר נחלה ברישא,
עונה הגמרא כי באמת אין כלל כללי לכל המקומות, אלא כל מקום לפי עניינו. ומפרטת הגמרא בכל הדוגמאות שצוטטו לעיל. רא ממסכת שבת (לא הוזכרו לעיל) עוסקת הגמרא באיסור על האדם, לכן הקדימו איסורים אלו, המשנה העוסקת באיסורי הוצאה של בהמה שהם פחות חמורים הקדימו את ההיתרים, וכן הלאה על זה הדרך.
אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא!
אחרי ההסברים לכל המקורות שצוטטו בגמרא, חוזרים למשנתנו, ושואלת הגמרא מדוע אצלנו הקדימו פירוט ידות לפירוט כינויים?
אלא היינו טעם ידות, הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה.
ידות נלמדו מדרשה (נדרים ג.) ולכן היא "חביבה" יותר על חכמים , וזאת הסיבה שהקדימו עם הדוגמאות שלה.
וליפתח בהון ברישא!
ממשיכה הגמרא ומקשה, אם דין ידות חביבה יותר, מדוע בכותרת המשנה לא הקדימו ידות לכינויים?
תנא כי מתחיל - מתחיל בעיקר קרבן, ולענין פירושי - מפרש ידות ברישא.
עונה הגמרא כי בכל אופן כינויים הם עיקר הלשון ולכן יש להקדימם. לאחר מכן, חכמים מפליגים בדברים החביבים.
 

מהו המסר  

למדנו היום כי יש דברים עקרוניים וחשובים, ויש דברים חביבים ונחמדים. מתחילים תמיד בחשוב ובעיקרי. אך לאחר מכן, זכות הקדימה יכולה לעבור לדברים שאוהבים ומחבבים יותר.
נלמד מכאן דרך לחיים: קודם לבצע את הדברים העקרוניים, החשובים והקריטיים. לאחר שביצענו זאת, אפשר גם לעסוק בדברים אשר קרובים לליבו של אדם, ואף להקדימם על פני דברים אחרים.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]