נדר נזירות של רשע
הרב דב קדרון
נזיר ג ע"א
הרמב"ם (המובא בהלכה ברורה, הלכות נזירות פרק י הלכה יד) כותב:
האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה'.
כלומר: יש נזירות שהיא בדרך קדושה, ויש נזירות שהיא מצד הטומאה.
בשנת תשמ"א כתב יהודי לבעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן פ):
בהיותי בבומבי הודו, אחר טלטולים רבים של כמה שנים בין עובדי ע"ז שונים ומשונים ר"ל, הגעתי לבית כנסת ערב ר"ה ה - תשל"ו, כששמעתי את הפיוט עוקד והנעקד והמזבח פרצתי בבכי רב ואז החלטתי שאין לי מקום אחר כי אם ביהדות, למרות שלא היה לי מושג מה זה יהדות, ושמתי פעמי לבוא לארצינו הקדושה. בפרשת לך - לך הגעתי לא"י והלכתי לבית הורי בת"א ושם למדתי בעצמי חומש ונ"ך. עוד לא הלכתי לבית - כנסת וגם תפילין עוד לא הנחתי, ובאותו תקופת ישיבתי בבית הורי קיבלתי על עצמי נזירות בהשפעת דרכי ע"ז הודיים.
אותו אדם ביקש שיתירו לו את נדר הנזירות, ובתשובה כתב הגר"י וייס זצ"ל (בין שאר דבריו) שנראה שעיקר קבלת נזירותו לא הייתה מצד הקדושה, אלא בהשפעת טומאת העבודה זרה שהכיר בהודו, כי באותו זמן לא היה שפוי בדעתו בדרך התורה ואמונה טהורה, כמו שמוכח מכל דרכיו והתנהגותו כמו שתיאר בעצמו, שהיה טועה ותועה בדיעות נפסדות ר"ל. ולא היה לו מושג מיהדות כדבריו, לכן יש לומר שאין תוקף לנדרו ואינו צריך להיות נזיר.
