גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנב מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף ד ע"א

קידוש היום על היין – מן התורה או מדרבנן

בסוגיית הגמרא (ג, ב – ד, א) דנים אם יש צורך בפסוק ללמד שנזיר אסור ביין קידוש והבדלה, דהא "הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני" בקידוש והבדלה. ובביאור הדברים כתב המפרש [נדפס על שמו של רש"י]: "והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא – דכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו' - זוכרהו על היין, אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל כו' (פסחים דף קו), וקיי"ל דנשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה...".

בתוס' (ד"ה מאי) הביאו פירוש זה, והקשו עליו כמה קושיות, מהן: "דקדוש היום לאו דאורייתא הוא, דנהי נמי דכתיב 'זכור', ודרשינן 'זוכרהו על היין' - אסמכתא הוא", והביאו בשם ר"ת פירוש אחר, דגרסינן בגמרא בלשון תמיה: "וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא", כלומר, למה יש צורך בפסוק מיותר לאסור יין מצוה, הלא אינו מושבע ועומד מהר סיני על שתיית יין בקידוש היום, ו"נהי דקידושי היום דאורייתא, על היין לאו דאורייתא, ד'זוכרהו על היין' אסמכתא".

ואמנם בראשונים מוצאים אנו כמה שיטות בדבר - אם קידוש על היין הוא מה"ת או אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא - כי אכן דעת רוב הראשונים היא שקידוש על היין אינו אלא מדרבנן, וכן כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ו): "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין", וכן כתבו התוס' בכמה מקומות בש"ס (כאן; פסחים קו, א ד"ה זוכרהו; סוכה לח, א ד"ה מאי; שבועות כ, ב ד"ה נשים).

לעומתם מצינו לכמה ראשונים דס"ל שחיובו מן התורה, וכ"כ הר"ח במס' פסחים (דף קז), וכ"כ התוס' רבינו יהודה החסיד ותוס' הרא"ש (ברכות כ, ב ד"ה נשים) בשם רבנו קלונימוס איש רומי. שיטה זו מובאת בתוס' רי"ד (פסחים קו, א) בארוכה. הרי"ד מביא שם דברי רש"י בספר הפרדס: "דהא דתניא 'זכור את יום השבת לקדשו' – 'זוכרהו על היין בכניסתו', לאו דוקא יין, אלא ה"ה נמי על הפת יכול לקדש, ואורחא דמילתא נקט יין המשמח אלקים ואנשים, ואפילו אם נדור הוא מערב שבת שלא לאכול, יכול הוא לקדש על הפת ולאכול, דאין שבועה בתוך שבועה, ומושבע ועומד מהר סיני הוא שיקדש, ואין קידוש אלא במה שהוא שקובע סעודתו, או פת או יין, דכתיב (ישעי' נח, יג) 'וקראת לשבת עונג' – 'במקום קריאה שם יהא עונג', הלכך חייב הוא לאכול ולעבור על שבועתו ועל נדרו, כדי שיהא עונג במקום קריאה. וכן מצינו במסכת נזיר דאמרינן התם 'נזיר חייב בקידוש היום לשתות' - מאחר שקידש ביין... וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע - מאחר שקידש בפת, מיהו אנן לא שרינן לכתחלה שיקדש הנזיר על היין וישתה, אלא יקדש על הפת ויפטר מן היין, אבל אם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות... ואם אין לנזיר פת יקדש ביין לכתחלה וישתה, דאין נזירות חלה על יין הקידוש, מאחר שמצוה הוא לקדש בו. וכן למי שנדר על הפת אם אין לו יין יקדש על הפת דאין חילוק בין פת ליין לענין קידוש...".

ומסיים הרי"ד: "ודברי הפרשנים האלה מוכיח, דהא דתניא 'זוכרהו על היין' - מן התורה היא לקדש על היין, ואע"ג דלא כתיב יין בקרא, כך קיבל משה בסיני, דצריך לקדש על היין או על הפת שגם היא חשובה כיין" (עי' ספר הפרדס לרש"י סי' קיב; שבלי הלקט סי' קל).

פירוש נוסף מצינו בראשונים בביאור מאמר הגמ' הנ"ל: "הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני", והוא מה שכתב הרוקח (סי' נב): "קיי"ל בשלהי פרק בכל מערבין (עירובין מ, א) 'המברך צריך שיטעום' - הוא או אחר, מדקאמר 'ליתביה לינוקא', ומאחר שיכול להטעימה לאחר, היינו דאמר בריש מסכת נזיר 'מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות, מאי היא קדושה ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני', פירוש, להטעימו". ובדבריו מבואר, שמה שאי אפשר לומר שהפסוק בא להורות שיין של קידוש אסור לנזיר, כי הגם שחובה היא לקדש על היין, אין חובה על המקדש עצמו לטעום, כי יכול להטעימו לאחר, וממילא, כלפי המקדש נחשב היין כיין של רשות, ולא נחשב כיין של מצוה שהתורה תתירנו לנזיר.

כעין פירוש זה מצינו בתוס' במס' פסחים (שם): "דקידוש על היין דבר תורה, אבל הא דאמר 'המברך צריך שיטעום' זהו מדרבנן", אמנם לדברי הרוקח יש מקום לומר, שחובת השתיה היא אכן מה"ת, אלא שאין חובה על המקדש בעצמו, ולכן השתיה עצמה נחשבת כדבר של רשות, ובודאי שנאסרה בנזיר, ואין צורך שיתפרש האיסור בתורה, ואילו בדברי התוס' נראה דבר שונה, שגם עצם חובת הטעימה אינו אלא מדרבנן, ולכן מצד הטעימה לא היה התורה צריך לפרש איסורו, כי הטעימה עצמה דבר של רשות היא, ונמצא שלדבריהם חובת קידוש על היין מה"ת הוא שיהיו נאמרים דברי קידוש היום על היין, ולא יותר מזה, כי חובת הטעימה אינה אלא מדרבנן.

ונראה, שדעת הראשונים - ובכללם המפרש בסוגייתנו - דס"ל שנזיר אינו נאסר ביין של קידוש היום, כי מצוה היא לשתותו, ואיסור נזיר אין בכוחו שיחול על חובת השתיה מה"ת, שחובת קידוש היום על היין מה"ת – פירושה, שחובה היא על המקדש גם בשתיית כוס היין, אחרי אמירת דברי קידוש היום, ומשו"ה חובה גמורה היא, שאי אפשר להשתמט ממנה, והשתיה שתיה של מצוה היא, ואיסור נזיר אינו יכול לבא ולעוקרו.

וכאן אנו באים להערה מחודשת שהעיר בספר 'פנים יפות' (פר' נשא בפסוק מיין ושכר), שנראה שלפי דעת הראשונים הללו - ש'זכרהו על היין' הוא מה"ת, ונזיר מותר בשתיית היין של קידוש היום, אי אפשר להוציא את אחרים בקידוש היום, שהרי מחובת הקידוש היא גם שתיית היין, וחובה זו היא מצוה שבגופו, ואי אפשר לצאת בה על ידי אחרים, כמו באכילת מצוה ושאר מצוות מעשיות שבגופו, שאי אפשר לצאת בהן על ידי שליח, ומה שאנו מוציאים את אחרים ידי חובתם – הוא משום שאנו נוקטים להלכה שלא כשיטה זו, ונמצא שאין חובה ומצוה בעצם שתיית היין, ודו"ק.